פשקווילים ברחוב החרדי
פשקווילים ברחוב החרדיפלאש 90

אחרי החתונה עברתי לגור בדירת חדר וחצי בקומה השלישית של בית ישן ברחוב די מרכזי בבני ברק.

יש בדירה שלנו כל מה שזוג חרדי צעיר צריך, החל משיש פצפון שמספיק להכנת שני ספלי קפה, ועד למקרר מלא וגדוש – נכון לעכשיו – בשני שניצלים, בקבוק קולה אחד, חצי קרטון חלב, ואפילו חפיסת שוקולד. תאמינו לי, ברוך ה', כלום לא חסר לנו. אבל האטרקציה העיקרית של אשתי ושלי בדירה שלנו אינה כוס הקפה או הקולה (טוב, שלי כן), אלא דווקא חלון הסלון.

חלון הסלון בדירה שלנו משקיף על הצטלבות רחובות די מרכזיים בעיר הגועשת הזו. אנו חוזים בפקקים וצפירות עצבניות על הבוקר, בילדים משחקים כדורגל בשבת, וגם זוכים לנסוע באוטובוס ישיר ללימודים בכולל ובסמינר, ממש מתחת לבית.

לא סתם לוח מודעות

במרכז ההצטלבות ניצב לו בגאון בית מדרש גדול של חצר חסידית ענקית, ידועה מאוד. יש בו מניינים מעולים בבוקר – ואני מתכוון למניינים מהסוג המהיר; הוא מקום נוח וממוזג ללימוד שקט; ויש גם לוח מודעות גדול בחזית הבניין, ליד פתח הכניסה.

תמיד מעניין שם, באזור לוח המודעות. בשעות הבוקר מצטופפים סביב כל מודעה חדשה אברכים ובחורים טרוטי עיניים, תיק טלית ותפילין בחיקם, לפני או אחרי התפילה; בשעות הצהריים נעצרים לידו, ממש רק לרגע, גברים ממהרים, בדרכם חזרה מהכולל או מהעבודה, ונשים המחזירות את ילדיהן מן הגן; ובערב, כלומר עד מאוחר בלילה, יעמדו סביבו מניינים שלמים של אנשים הדנים ביניהם בנושאים העומדים ברומו של העולם החרדי.

מה כל כך מעניין בו, בלוח המודעות? מה יש בו שגורם לאנשים מכובדים להיעצר לידו למשך דקות ארוכות, ולהתווכח ולהתנצח סביבו עם שאר הקוראים? התשובה על כך, רבותיי, היא: פשקווילים.

מגגלים "חרדים"

לפני כמה זמן, בדקתי יחד עם אשתי הטרייה איך אנשי הציבור החרדי מוצגים בתקשורת הישראלית. התוצאות היו די צפויות, ולכן לא נפלנו מהכיסאות החדשים שלנו, אבל הן עדיין גרמו לנו להרהר בעצב על סטיגמות מוטעות, על דעות קדומות, ועל מה שהן גורמות לנו.

הנה לכם התוצאות:

גיגול של המילה "חרדים" העלה כאפשרות ראשונה את הערך "יהדות חרדית" בוויקיפדיה. מיד בכניסה לדף מופיעה תמונה גדולה, ובה נראים שלושה צעירים חרדים בלבוש אופייני עומדים ליד לוח מודעות מכוסה פשקווילים, ומעיינים בהם בכובד ראש.

בחיפוש "תמונות של חרדים", שתיים מתוך כעשר התמונות הראשונות היו של חרדים קוראים פשקווילים.

מעט אחר כך, באתר צו פיוס, אחד מהאתרים הראשונים המוצעים בחיפוש, מתחלפות שלוש תמונות ליד הלוגו. הראשונה היא של קבוצת צעירים סרוגים; השנייה של שלט במאה שערים; והשלישית של קיר ארוך-ארוך, מפוצץ פשקווילים.

הלאה. בתמונות וואלה, מיד בתחילת הדף, מובאת תמונה של בחור חסידי עומד מתחת למטרייה מאובקת וקורא בעיון רב לוח פשקווילים ענק. מעניין, כמות האבק שעל המטרייה יוצרת את הרושם שהבחור ההוא עומד שם כבר הרבה מאוד זמן, קורא להנאתו בזמן שבני גילו עובדים למחייתם או עושים צבא, ומעוררת תחושת מיאוס כללית מהפרזיטיות החרדית.

זה לא הסיפור שלנו

מהם בכלל הפשקווילים, ומה הקשר שלהם דווקא לציבור החרדי? על פי ויקיפדיה  "פשקוויל הוא כינוי לכרזת קיראו כרוז ברחוב החרדי, הנושאים מסר שלילי כלפי אדם או רעיון כלשהו. הם כתובים לרוב בעברית ארכאיתמליציתודרמטית מאוד. הפשקוויל נתלה על קירות הבתים ועל לוחות מודעות בריכוזים החרדיים או מופץ בכרוזים המושלכים ברחובות ובבתי הכנסת, ומהווה אמצעי תקשורת מקובל לצד העיתונות החרדית.

"בדרך כלל מדובר בכרוז אנונימי שמטרתו למחות נגד דבר מה הנוגד את אמונת מחברו, והוא מבקש להנחות את הציבור או לדרבנו לנקוט בפעולה כלשהי בסוגיה העומדת על הפרק. פעמים רבות כולל הפשקוויל ביקורת חריפה כלפי אדם או גורם כלשהו."

הסבר יפה, אבל לא מושלם. מפני שכותבי הפשקווילים לעולם לא יהיו אנשים מלב הקונצנזוס החרדי, אלא דווקא משוליו הקנאיים, הקיצוניים. אלו שאינם ניזונים מכלי תקשורת אחרים דוגמת רדיו ועיתונים. אלו שדרכם היחידה להעביר מסר לכלל הציבור היא לוחות המודעות.

קוראי הפשקווילים, לעומת זאת, הם בני כל המגזרים החרדיים, גם אם הם או רבותיהם אינם מסכימים כלל עם הנכתב. קוראי הפשקווילים עושים זאת מסיבה אחת ויחידה – הפשקוויל מושך את העין. הוא זועק בשחור; הוא קיצוני להחריד; והוא הדבר הכי דרמטי בסביבה. אותנו זה מעניין, שנהיה בריאים. אבל ברור לכל חרדי שקריאת פשקוויל היא מעשה של שעמום ורדיפת אקשן, לא חלילה מעשה של הסכמה עם הכתוב בו.

אז נכון, חרדים קוראים פשקווילים, אבל רק מפני שהם תלויים להם מתחת לאף. חרדים קוראים פשקווילים, אבל חרדים לא מזדהים עם פשקווילים. וזאת האירוניה. חרדים לא מזדהים עם פשקווילים, אבל חרדים מזוהים עם פשקווילים. שומו שמיים והזדעזעי ארץ.

אבי רובינשטיין הוא בעל טור ה'ישיבשער' ב''מקום בעולם''- מגזין הנוער של עולם קטן

רוצים לקרוא עוד? הצטרפו עכשיו ל"מקום בעולם"