השבוע עברתי דירה. זהו, רשמית אני תושבת רעננה. לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה, באמת.
אפילו הילדים זורמים יותר טוב ממני. ואני בכלל לא מדברת על סיוט אריזת השמונצס הבלתי נסבלים של הילדים. אני מדברת על הפרידה עצמה. הדירה הזאת הייתה אמורה להיות תחנת מעבר, והפכה לבית שגרנו בו שבע שנים, הכי הרבה כזוג ובוודאי כמשפחה.
היא הגיעה אלינו כחסד גדול מהשם, כמו כל הדברים. אבל יש רגעים שממש אפשר להרגיש בהשגחתו יתברך, וזה היה אחד מהם. זו הייתה הדירה האחרונה שלא אוכלסה בבניין, והקבלן לא הצליח למכור אותה. שנתיים וחצי היא חיכתה לנו. הגעתי, הצצתי פנימה, ומיד הייתה לי הרגשה מוכרת. הרגשתי שהגעתי הביתה. צלצלתי לבעלי ואמרתי "נמצאה הכלה". הוא פחות מיסטיקן ממני, ולכן נדרשו לא מעט שכנועים כדי שהוא ואמי יגיעו לראות. בסוף הם הציצו שתי דקות, וידעו שצדקתי. אבל אם אתם פוגשים אותו במקרה הוא עלול לקחת קרדיט, ראו הוזהרתם.
עברנו לבית הזה בתזמון הכי מושלם שיש: בחודש תשיעי, שבוע 37, שלושה שבועות לפני פסח. לא הכנסתי חמץ חוץ מאשר בשבתות, ועדיין מצאתי את עצמי צורחת "חמץ! חמץ! אל תיגעו בכלום!", כחלק מהלכות החג המפורשות (שולחן ערוך, סימן שהשתגעת).
הברית של הבן שלנו נערכה בשבת שלאחר הפסח, ואור גדול ושובב נכנס לחיינו. שנתיים וחצי אחר כך הקירות יתרחבו יחד עם הלב, והכנסנו לבית את הנסיכה. בת אחרי שלושה בנים. אחרי שנתיים וחצי שוב תינוקת, ואיתה שוב העגלה, הבגדים, הסל-קל והחיתולים. הבית הכיל הכול.
בין לבין טרללת הילדים היו שבתות, אין ספור הפרשות חלה, מי יודע כמה שבע ברכות, משתי פורים פרועים מדי, קידושים, חגים וגם מריבות, צעקות ומכות בין הילדים. מיליון פעם צרחתי "תוציאו את הכדור!". גם את הכלבה זואי ז"ל, בת ה‑16, הצדיקה, הרדמנו כאן. ואפילו ספר תורה הגיע לתפילת נץ של שבועות, מניין קדוש בגינה.
בעוד המובילים עובדים במרץ, מעמיסים חיים שלמים למשאית, אני נפרדת לשלום מכל עצי הפרי שבירכנו עליהם ברכת האילנות דקה לפני שחודש ניסן עובר. מתהלכת בין החדרים ואומרת בדמעות תודה. תודה שספגתם את המשפחה שלי. את השמחות, את הברכות, את מעברי החדרים האין-סופיים בגחמה רגעית שלי, את בעיטות הכדורים, את יצירות האמנות שהילדים קשקשו על הקירות ברגע של חוסר תשומת לב אימהית, את פיח נרות השבת, את הצחוקים. תודה שהגנתם עלינו בקור ובחום. תודה שהייתם לילדים מבצר. לא מאמינה שאשכרה הגיע הרגע לעזוב.
מצימר לבית
שבוע עבר והתמקמנו בבית החדש. בהתחלה הרגשתי בצימר, אבל מהר מאוד הרעש המשפחתי של הרבה יותר מדי שעות יחד, הפך את הצימר לבית.
הילדים מתרוצצים חופשי, טורקים דלתות וזורקים את הבגדים המלוכלכים על הרצפה. כבר נקברתי תחת הר כביסות, כבר עשיתי הפרשת חלה וכבר מצאתי את הפינה שלי שבה אני עומדת לשמונה עשרה, קצת מתחבאת ועדיין בשליטה על המצב. החיים חזרו למסלולם, חוץ מהמסלול של הווייז שלוקח אותך הביתה.
השבוע חזרתי לרמת השרון, וקפצתי לראות את השיפוצים שהדיירים החדשים עושים בביתנו הקודם. עם כל שבירת קיר זיכרון החיים שלנו שם מיטשטש. אילו שיעורים רוחניים עצומים אפשר ללמוד מכל צעד במעבר, אם רק אצליח להוציא את הראש מפריקת הארגזים. אבל מבין כולם הכי משמח אותי לגלות את כוחה של המשפחה שלי, שהופכת כל מקום לבית.
תנו כתף
ביום המעבר חברתי האהובה ליאת שלחה לי סיר עם צלי ותפוחי אדמה לא מהעולם הזה. חסד אדיר שנזלל בשמחה אחרי כמה ימים של פיצה-פלאפל.
אני מעבירה לכם את המתכון שהיא מסרה במדויק. ואם אחד מהחברים שלכם עובר דירה בתקופה הקרובה, שלחו לו סיר עם הצלי של ליאת ותזכו לברכות גדולות.
החומרים הדרושים:
1 ק"ג כתף (נתח מספר 5)
4 בצלים סגולים
2/3 כוס מיץ ענבים (לקידוש)
6 תפוחי אדמה קלופים ופרוסים גס
4 שזיפים יבשים
3 כפות דבש
מלח
פלפל
1 כף כורכום
מלא ירוקים: פטרוזיליה, בזיליקום, עירית, בצל ירוק
שמן זית
אופן ההכנה:
בסיר גדול ורחב סוגרים את נתח הבשר מכל צד עם מעט שמן.
מוציאים את הבשר ומניחים אותו בצד.
קוצצים קטן את הבצל, ומטגנים עם שאריות השומן שנותרו בסיר.
מוסיפים לאט את מיץ הענבים, כדי לקרמל את הבצל וכדי לאפשר לכל הטעמים שדבוקים בתחתית הסיר לצאת.
כשהנוזלים מתאדים מוסיפים את הדבש יחד עם קצת מלח ופלפל.
מחזירים לסיר את הבשר, מוסיפים את השזיפים ומניחים חלק מהבצל המטוגן על הבשר.
מוסיפים מים רתוחים עד חצי גובה הבשר, סוגרים את הסיר ומבשלים על אש קטנה בין שלוש וחצי לחמש שעות.
מוציאים את השזיפים ומכניסים את תפוחי האדמה. מפזרים את הירוקים הקצוצים, ושוב מלח ומעט פלפל.
מבשלים מכוסה לפחות שעה.
תענוג גדול, חסד ענק.