צבי פישמן
צבי פישמןצילום: עצמי

סרטו החדש והמרהיב, של צבי פישמן, על אודות "החכם והתם" נטל על עצמו משימה מורכבת, להעלות לפני הצופה מאבק בין שתי תפיסות עולם שקל מאוד היה להמחישן על ידי תיאור אירוע היסטורי כזה או אחר.

קל היה להביא את סיפורם של המשכילים ותנועת ההשכלה במלחמתה עם היהדות המסורתית, קל היה להמשיל את המאבק דרך סיפורם של החלוצים הראשונים שיצאו נגד צביונה של הגלותיות, ניתן היה לדון אף בסוגיות המציבות את הלימוד בגובה העיניים וה"מחקרים" אל מול שגב הלימוד המקובל מדורי דורות . שהרי מאבק זה בין הנטייה החדשנית והנטייה השמרנית – הוא מוטיב החורז בכל מרחבי התרבות הישראלית והכללית בכל דור.

אופן הצגת הדברים שבסרט נזהר מכל אלו, ולא מפני שאין קווים דקים ורחבים שמעשה זה משל הוא להם, להיפך, דווקא משום כך הושאר הסיפור באווירה המקורית שבו סופר, ולמעט "נגיעות קלות" מובא הוא לצופה כהווייתו, והוא ישמע ויבין דבר מתוך דבר.

התחושה המרכזית העולה בפני המתבונן בדמויותיהם של החכם והתם אינה היותו של זה בעל רמת משכל גבוהה וחברו בכדי משכל נמוכה. אף ייתכן שכישרונותיהם דומים ואף יכולתם להתמודד עם מציאות מורכבת דומה, ויוכיח סופו של התם על תחילתו. ההבדל בניהם היא בנקודת המוצא. התם מתחיל מבפנים, מהנקודה האותנטית, מהמקום בו הוא מחובר להוויה הפנימית ללא צורך להחצין ולהוכיח .

דומה הדבר לקשר שלנו לקרובים אלינו ביותר, לבני משפחתנו, הקשר אליהם אינו נובע מהוכחה ומניתוח שכלי – הוא הויה היוצרת תודעה. "אני שם וזה חלק מהאני שלי", לא בכדי משמש בסיפורינו מוטיב "הבית", הקשר אליו והניתוק ממנו, הבית הבנוי והנחרב – כמשל מודגש בסיפור. התם לא מתכחש למקום שממנו הכול מתחיל כמקור הקודם לדעת – להיפך, ממקום זה הוא יוצר ומתפתח גם מבחינה אינטלקטואלית, פוליטית ומעשית וכמו שהוא עצמו אומר לחכם – "אני יכול לבא אליך ואתה לא יכול לבא אלי" .

החכם לעומתו הוא הטיפוס המנוכר, זה שבונה את עולמו מהחוץ. הכלי המרכזי שהוא עוסק בו הוא השכל, הדעת, הרציונל.

כלי זה אינו שלילי כשלעצמו, כפי שראינו אצל התם בהמשך הדרך, אך הוא כלי הרסני כשהוא משמש אמת מידה יחידה לבניין. הקריאה הגדולה היוצאת מסיפורו זה של ר נחמן היא לא להיות מנוכר. מי שאינו מקבל כי ישנה הוויה ממשית פנימית הקיימת ופועמת באדם, יחיה במציאות שלעולם, כל תיאוריה וכל תובנה, כל השקפת עולם וכל בסוס למציאת אמת אישית וחברתית – תהיה רלטביסטית, יחסית וחסרת חיים וממילא הנפש לא תימלא ותשאר מלאת צימאון לאמת ממשית.

כאנשי חינוך מודעים אנו היטב לתופעה זו. התרבות המערבית הנוכחת כל כך בעולמנו כאן עוסקת בעוצמות גדולות, בהמון צבעים בהתרחשויות מלאות חכמה, דעת, ריגושים וחוויות אשר בדרך כלל יוצרות תהליך עמוק של ניכור אישי. לא בכדי יוצאים רבים מצעירנו ל"נופש תרבותי" במחוזות התרבות המזרחית כדי "להתחבר" להגיע להקשבה פנימית בשקט ללא ריצה מתמדת לעולם המלא תנועה אך חסר תוכן.

קריאתו של ר נחמן היא לשוב הביתה, זו משמעות התשובה העמוקה, לשוב לעולם של חיבור ואותנטיות. אך, וזו הנקודה המקסימה בסיפור – לשוב דווקא לעולם של עשיה, של להיות "ממונה על אוצרות המלך", לא של נירוונה וביטול העשייה אלא לפעול בעולם בקדושה, מתוך חיבור עמוק הוויתי למלך, לעצמי שלי, לעמי ולארצי ולהיות "התם החכם" – "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" עם "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".