בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי והפעם עם אלי אסקוזידו

בן 58, ראש המועצה האזורית נחל שורק, נשוי לעליזה, אב לארבעה וסב לשניים, גר בבני ראם.

עפרה לקס , ג' בתשרי תשע"ו

אלי אסקוזידו
אלי אסקוזידו
צילום: דוד הוכברג

התחלה: אדר תשי"ז, קיבוץ בני דרום. ההורים עלו בצעירותם ממצרים, והכירו כשהיו בגרעין של עולי מצרים בקיבוץ. הוא הבכור מבין ארבעה ילדים.

סוג של דור שני: בעת מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים ביקשו לכבוש את מצרים והפגיזו אותה, נהרגו סבו ושני דודיו מההפצצה. סבתו, אמו ואחותה נפצעו. מאוחר יותר האם נעצרה בשל עסק הביש, אבל לא הייתה מרירות בבית, "היא לא דיברה על זה בכלל". כשמלאו לו שלוש בערך, הפך הקיבוץ למושב שיתופי והמשפחה עברה לכפר מימון.

כפר מימון: הם הגיעו מיד אחרי הקמת המושב והוא היה הבן הגדול בכפר. מבחינתו הכפר הוא "מעוז של ההתיישבות". כנער, זכורות לו העליות השונות לסבסטיות והשתתפות בכל מיני ניסיונות התיישבות. "שם היה הבסיס לכל מי שהתנגד לפינוי סיני, והפעילות בעד גוש קטיף הייתה סוג של חזרה למשהו שכבר היה בימית".

לימודים: בתקופתו אפילו גן ילדים לא היה במושב, והוא נסע לגן בתקומה. בית הספר היסודי נלמד בסעד. "קיבלתי שם הרבה שורשיות וערכים". התיכון נלמד בשפיר, תיכון מקצועי שהייתה בו גם פנימייה. יש לו משם חברים טובים ומילים חמות על הצוות.

תנועת נוער: בני עקיבא. הקייצים עברו בנעימים כי הוא היה מבלה אותם ביערות במסגרת התנועה. "הייתי מדריך וגם עבדתי. היינו בונים דברים מסנדות וחבלים, ועשיתי הכול בכל תחום, אפילו ניקיון. נהנינו מזה יותר משאנשים נהנים היום מנסיעות לחו"ל".

צבא: נח"ל, אבל הוא מעולם לא הגיע לקיבוץ. "מיד יצאתי לקורס מ"כים". שבוע לפני השחרור הוא החליט לעשות קורס קצינים. את שמונה שנות השירות שלו הוא עשה בבקעה, בשנות המרדפים והמארבים. גבול חם, תרתי משמע, "היו 40‑50 מעלות אבל שרדנו".

מאז ולתמיד: בתפקידו האחרון היה קמב"ץ חטיבת הבקעה, ומאז ועד היום הוא עושה 40‑50 ימי מילואים בשנה. הדרגה: סגן אלוף, התפקיד: סמח"ט של חטיבת מילואים. במהלך השירות גם הכיר קצינה מרמת אביב בשם עליזה.

עליזה: היא לא הגיעה מבית דתי, וכשהחליטו להינשא היא קיבלה על עצמה אורח חיים כמו שלו. המשפחה הייתה צריכה גם לעכל את העובדה שבני הזוג החליטו להינשא על הדשא של כפר מימון, אבל בטווח הארוך הם מבסוטים מהחתן. עליזה, בעלת תואר בביולוגיה, התמסרה לגידול ארבעת הילדים, ובשנים האחרונות עובדת כרכזת מדור בחינות במכללת אחווה.

השמחה: שלושת הבנות שירתו בצבא מתוך רצון להוכיח שאפשר לשרת ולהישאר דתיות. "והן עמדו בתנאי". הגדולה, בת 30, נשואה ועובדת בהייטק; השנייה לומדת אדריכלות באריאל והשלישית עודנה בצבא, משרתת בעוקץ בחברון. הבן, בוגר כלכלה ומנהל עסקים, נשוי ואב לשתיים וגר בחצר של ההורים.

באר שבע: הוא מבחינתו רצה להישאר בצבא, אבל היציאות היו פעם בחודש ועליזה הציבה אולטימטום. בהתחלה התגוררו בבאר שבע, היא למדה והוא היה מרכז משק בכפר מימון. אחר כך פתח עם חבר עסק לגיזום מטעים ופרדסים עם מיכון מתאים, "עבדנו מאילת ועד נתניה".

שלמת בטון: אחרי כמה שנים הם מכרו את העסק והקימו חברה ליבוא, יצוא ושיווק תוספי בטון. לא היה להם שום רקע בנושא, אבל אחרי חקר שוק מקיף ועמוק הם הגיעו למסקנה שלכיוון הזה כדאי להתפתח. העסק פעיל עד היום, אבל מאז שנבחר לראשות המועצה הוא כבר לא מנהל או פעיל בו.

חיים ציבוריים: כעבור שנתיים בבאר שבע, החליטו בני הזוג לחפש מקום שהוא בין רמת אביב לכפר מימון. הפור נפל על בני רא"ם. כשקנו משק, הוא נכנס לוועד היישוב ואחרי ארבע שנים הפך ליו"ר. ככזה, הוא הוביל את המושב להרחבה רצינית. "ראינו שהמושב מזדקן. התחושה הייתה שאם לא נעשה משהו נפסיד את המשק והמושב".

ראשות מועצה: בשלב מסוים הפך לחבר מליאת המועצה, וכשראש המועצה הכריז שהוא פורש נערכו בחירות. "חשבתי שאולי אני יכול לתרום, והתמודדתי". שני ראשי המועצה שהיו לפניו היו מחפץ חיים, "חשבו שגם הפעם יהיה", אבל הוא זכה.

שלטון יחיד: הוא בתפקיד כבר 17 שנה, ומאז לא היו בחירות, כי איש לא מתמודד מולו. "אני עושה את עבודתי נאמנה למען הציבור. אם מישהו רוצה להתמודד מולי זה בסדר. אני לא מונע מאף אחד".

אז והיום: את המועצה הוא קיבל כשהיו בה ארבעה וחצי יישובים (יד בנימין הייתה בעיקר ישיבה), היום יש בה שבעה יישובים. היו בה 1,800 תושבים והיום - עשרת אלפים. "זו הייתה מועצה שקטה, מבוגרת, רובם ניצולי שואה וחלקם תימנים. היא הייתה כמו עיירה פולנית שקטה, שומרת על העבר ולא מתקדמת".

דוסילנד: מה שנשאר מהימים ההם הוא העובדה שזו עדיין המועצה האזורית היחידה בארץ שכל יישוביה דתיים. המשרדים סגורים בשבת, אין טלפונים ופגישות עבודה וגם לא ויכוחים על פתיחת מרכולים.

זרועות פתוחות: אחרי הגירוש, משפחות מגוש קטיף הגיעו לגור בשטח המועצה. "היינו 500 משפחות, וקיבלנו 500". אף אחד לא לימד אותם איך עושים את זה. "הכול היה בלמידה עצמית. ניסינו לעזור לאנשים בדרך הכי חמה וטובה, לא לחכות למדינה, אלא לפעול ושהיא תצטרף. הייתה הירתמות של כל עובדי המועצה. רצינו לראות אותם בבתים כמה שיותר מהר".

לא יוכל לתקון: למרות המאמץ וההישגים "התא המשפחתי שלהם נהרס ואי אפשר לשקם אותו. אצל המשפחות נותר פצע נפשי עמוק". פרט לכך הוא חושב שהפיצויים שכל משפחה קיבלה היו מעטים מדי. "הסכום לא אִפשר לבנות בית והכריח את המשפחות לקחת משכנתאות".

אריאל שרון: בתקופה שאחרי הגירוש, שרון סייע לקליטת העקורים ביישובי המועצה. "הוא הרגיש שהוא זה שהביא אותם לגוש, הוא גירש אותם, אז הוא צריך לשקם אותם. אין ספק שאם הוא לא היה עוצם את העיניים, המפונים היו זוכים להרבה יותר ממה שהם קיבלו וגם הרבה יותר מהר".

כביש 6: כשביקשו לבנות את הכביש המרכזי הזה, הייתה התנגדות עזה של בעלי קרקעות שהכביש היה אמור לעבור בשטחם. הוא נתמנה ליושב ראש העמותה, שהיו בה גם ערבים. ערך הרבה ישיבות בכפר קאסם, בטירה ובטייבה, והביא תוצאות. "שכנעתי את בייגה שוחט, אז שר האוצר ואת אהוד ברק, ראש הממשלה, לתת לראשונה בתולדות ישראל קרקע תמורת קרקע". וכך נסללה הדרך לסלילה.

ירושלים של כולם 1: מעט אחר כך הייתה יוזמה של שאול גולדשטיין, אז ראש המועצה האזורית גוש עציון, לחבר את אנשי ההתיישבות החילונים לירושלים ביום שחרור העיר. הארגון נפל עליו. וכך מדי שנה, במשך עשור, עלו לירושלים בין 20 ל‑30 אלף איש, עגלות וטרקטורים, מושבניקים וקיבוצניקים.

בראייה לאחור: "זה היה הישג. עד היום מתקשרים ושואלים: למה אתה לא ממשיך". אבל זה היה אירוע שהמועצה שקדה עליו הרבה ובהתנדבות, כולל העברת החלטות ממשלה לתקצוב ועוד. "אני אירגנתי עשר שנים. עכשיו שמישהו אחר יארגן".

הפרויקט הבא: אחרי שנת מנוחה פנה אליו תא"ל במיל' רם שמואלי מעמותת 'מתחברים' ואמר שברצונו לחדש את צעדת ירושלים המסורתית שהתקיימה מדי חג סוכות משנות ה‑50. הוא נענה לאתגר הארגון ששוב כלל העברת החלטות ממשלה ולוגיסטיקה רבה. המטרה: לחבר בין כל המגזרים לירושלים.

כל המגזרים: בעמותה חברים דתיים ושאינם כאלה, מוסלמים ודרוזים, נוצרים ועוד. זו השנה השלישית שבה תתקיים הצעדה שבה לנים לילה, כתף אל כתף, בדרך לירושלים. הערב הזה מוקדש לשיחות ולהופעות. השנה יצעדו 15‑20 אלף איש וביניהם קבוצה גדולה של אנשי ביתא ישראל, "לחבר אותם לעם ואת העם אליהם לאור מה שהיה השנה".

ללא הפסקה: העבודה סביב הפרויקט הזה היא רבה. "כיף לעשות דברים שאתה לא חייב לעשות, ואתה יכול לעשות טוב לאחרים שבאים, צועדים ושמחים". הוא יגיע לשם בסוכות הזה כדי לעבוד. המשפוחה תגיע לצעוד.

אם זה לא היה המסלול: לולא התנאי של רעייתו "אולי הייתי היום בדרגה בכירה בצבא". ולולא היבחרו לראשות המועצה "הייתי בעסקים ועוזר לאנשים בהתנדבות".

במגרש הביתי:

בוקר טוב: קם ברבע לשש, תפילה בשש, האכלת בעלי החיים בפינת החי הביתית (כבשים תרנגולות ועוד), קפה ועיתון. בשבע וחצי הוא כבר בטלפונים, "לתפוס אנשים ממשרדי ממשלה כשהם עוד תקועים בפקקים. אחר כך הם לא עונים". ואז מיילים, פגישות ונסיעות עד הערב שבו הוא חוזר ונותן הצצה בנכדות.

מוזיקה: לא בעניין, גם לא רדיו. "אני כל הזמן בטלפונים", או של עבודה או של עזרה. "אני חבר טוב של הרב פירר. כל יום מחבר אליו שניים-שלושה אנשים".

שבת: "אין פגישות ואין עבודה". הוא נכנס למטבח ומבשל את כל השבת. וזה אחרי שדאג לקנות את כל המצרכים. הילדים באים להתארח. ואם הם לא באים, האוכל מגיע אליהם. "החברות של הבת החיילת כבר מכירות את השניצלים שלי".

מאכל אהוב: פלטת ירקות. מושבניק או לא.

עתים לתורה: מה שהוא מספיק ללמוד בשבת. "לצערי אני לא מספיק. את זה אני אעשה אחרי התפקיד".

מפחיד: בנוסף לשירות המילואים הוא עושה בימים אלה קורס מג"דים של פיקוד העורף, כראש רשות. הוא גם היה בפולין שלוש פעמים ומוביל את נושא הנצחת השואה במועצה. בכל פעם שהוא שם עולה בו השאלה "איך העולם ישב בשקט". באיזשהו מקום יש לו חשש שזה יקרה שוב.

פנאי: הליכה של שעה בערב עם אותו חבר כבר יותר מ‑20 שנה, ואחת לחודשיים טיול ריינג'רים שאליו הוא יוצא עם כמה חברים, בכל פעם ליומיים. "חורשים את הארץ".

דמות מופת: משה רבנו. "היה מנהיג מיוחד של העם היהודי, וגם הוא, המושלם ביותר - טעה ולא נכנס לארץ. אז גם מי שחושב שהוא המושלם ביותר - טועה".

משאלה: רק בריאות.

כשתהיה גדול: החלום הוא פנסיה קלאסית: "אשתדל לבלות את הימים והשעות עם אשתי והמשפחה. לפצות אותם קצת, אחרי שכל כך הרבה שנים נתתי לציבור".

ofralax@gmail.com