בשבע מהדורה דיגיטלית

מתוך שלא לשמה

את לימודי התואר במחלקה לתלמוד התחלתי מחוסר ברירה, וסיימתי בגילוי אמיתי של אהבת תורה ולימודה

חגית רוזנבאום , ג' בתשרי תשע"ו

חגית רוזנבאום
חגית רוזנבאום
צילום: עצמי

את הכתבות הראשונות שלי הכנתי לעיתון הכיתה כתלמידת כיתה ט' באולפנה, בתקופת פוסט רצח רבין.

הייתי אז אמנם צעירה לימים, אבל דעתנית דיי כדי לתכנן לטווח רחוק, רחוק מאוד בימים ההם: התואר האקדמי ותחום העיסוק המקצועי. המשיכה לתחום הכתיבה בשילוב ההתעניינות בהתרחשויות שעל סדר היום פיתחו אצלי את החלום לעסוק בעבודה עיתונאית, להשתלב בכלי תקשורת גדולים ולהשפיע דרכם.

חלפו שנים, ובעומדי בשערי אוניברסיטת בר-אילן החלום עדיין נותר בתוקף. אלא מאי? באותה תקופה התואר בעיתונאות ותקשורת באוניברסיטה היה רק דרך מסלול של לימודי תעודה, מה שמחייב את הסטודנט להביא באמתחתו תואר ראשון מכל סוג כדי להתקבל למסלול. למען האמת, הייתי כל כך מכוונת מטרה ששום תחום אחר לא עניין אותי, ותהיתי איזה מקצוע יהיה נסבל דיו כדי להעביר בו את הזמן בלימודי התואר הראשון לקראת לימוד המקצוע המיוחל. אמי מורתי שתחי' יעצה לי מניסיונה לפנות אל המחלקה לתלמוד ותורה שבעל פה. "שם אפשר לסיים את התואר במסלול המהיר ביותר – שנתיים בלבד", גילתה, ובלית ברירה הסכמתי.

אודה וגם קצת אבוש: עד אז לא הייתי חסידה נלהבת של שיעורי תורה בפרט ולימוד בכלל, כך שהצלילה אל מחלקה שכל עניינה מבוקר עד ערב הוא עיון במקורות התורה שבעל פה והתלמוד לא קסמה לי בלשון המעטה. את השנה הראשונה מתוך השתיים פתחתי בלי ציפיות גבוהות במיוחד. אבל לאט לאט החל להתרחש אצלי תהליך תת קרקעי, שהלך והתפתח בחודשי הסמסטר החורפיים, בין כיסאות הסטודנטים הכחולים והכיתות האפורות.

את זכות הראשונים אתן למרצה שהיה המשמעותי ביותר מבחינתי: פרופ' יוסף ריבלין, נין ונצר למשפחת ריבלין המפורסמת, מצאצאי תלמידי הגר"א. בתוך כל הנוף החילוני וה'לייטי' של האוניברסיטה, התבלטה לעיניי דמותו של המרצה בכיפה שחורה ובלבוש חרדי, רציני וכבד ראש, שמקרין בלי מילים מהו היחס הנכון לתורה, ללימודה וללומדיה. אבל עוד לפני שהפנמתי את כל זאת, משהו בקורס שלו גרם לחושים שלי להתחדד: היה זה קורס שעסק בדיני צוואות וירושות, ולמתעניינים – לימוד סוגיות מתוך פרק "יש נוחלין" במסכת בבא בתרא.

ככל שהנושא נשמע משמים, הרי שהגילוי של הסוגיות, החשיבה התלמודית, ההתעמקות בדברי התנאים והאמוראים והצורך בהבנה חריפה, הציבו מולי אתגר חדש. לקראת מבחן סוף הסמסטר למדתי את המחברת כמעט בעל פה בשל הרצון להצליח דווקא בקורס הזה, שלא נחשב קל גם לר"מים שלמדו איתי בכיתה. המאמץ הצדיק את עצמו בציון, אבל מבחינתי זה כבר לא היה העיקר. מאז אותו קורס ראשון נשביתי בקסמי הלימוד, וכאילו בדיוק על זה כתבו חכמינו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

בשלושת הסמסטרים הבאים כבר למדתי בשקיקה. אמנם ראוי לציין שלא כל הקורסים הם כאלה, ופעמים רבות אקדמיה ותורה שבכתב ושבעל פה אינן יכולות לדור יחד בכפיפה אחת. אבל בבחינת תוכו אכל קליפתו זרק, השקעתי את עצמי בקורסים שבהם נלמדו סוגיות בבבלי ובירושלמי, תוך שמחה בעצם לימוד התורה, שהמאור שבה הלך ונגלה לעיניי. ההתקשרות ללימוד תורה הלכה ומילאה גם את שעותיי הפרטיות בבית, וגם את השנים שאחרי התואר.

עם קבלת התואר הראשון בתורה שבעל פה, פניתי לממש את שאיפתי הראשונה – לימודי התקשורת. אבל כעת הגלגל התהפך: בשיעורים החדשים הללו, שחלף לימוד התורה עסקו בסיפורי אגו של המרצים המתוקשרים או בתיאוריות חברתיות קלושות, כבשתי את ראשי בספרון ירוק וקטן של משניות קהתי, שהחזיר אותי אל המקום שבו רציתי להיות.

יודע תעלומות ומגלגל הגלגולים הוביל אותי לבסוף אל שני המקומות גם יחד, משולבים וכרוכים זה בזה, וכיום אני זוכה לעבוד במקצוע שחלמתי עליו, אבל במסגרת עיתונאית שמבקשת לקדם ולהפיץ אור של תורה. לאחרונה זכיתי גם להגשים חלום נוסף של הוראה במדרשות, וכך מוצאת התורה את מקומה במקביל לניסוח כותרות ובחירת תמונות. הנה כי כן, המאור שבה מחזירן למוטב.