בשבע מהדורה דיגיטלית

להתבונן על החיים דרך המקלדת

מאז שנפתחה לי ההזדמנות לכתוב טור אישי בעיתון זה, הייעוץ שלי למטופלות השתכלל רגשית, וגם השעות הלחוצות לפני שבת נראות אצלי אחרת

ד"ר חנה קטן , ג' בתשרי תשע"ו

ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: עצמי

לפעמים אני שיפוצניקית. פונות אליי כלות לאחר ביקור אצל קולגה, ומבקשות לשפצר את התוכנית הטיפולית. אמנם לא נעים להיות האישה השנייה, אבל אני שוברת את המידות ומסתערת על המשימה באהבה רבה.

אך יש תיקונים מסוג אחר. אומרים שאין דבר שלם יותר מכלי שבור. בין אם זה שבירת המידות, שבירת הרגלים או שבירת מיתוסים, וגם שבירת אשליות - אשליית השליטה, אשליית האני ואפסי עוד, אשליית המשיכה בחוטים של מריונטת החיים שלי. ואחרי השבירה בא תיקון הכלי, הזרימה החופשית, ההרפיה, פעולה מודעת של העברת השרביט למי שאמר והיה העולם ואין עוד מלבדו. לי, הכתיבה מאפשרת לשפוך שיח לפני בורא עולם, ולהרפות.

"מתנות קטנות", אומר השיר, אבל לי מישהו נתן מתנות גדולות. את התיקון של הכלי השבור שבתוכי הביאה לי מתנת הכתיבה. הכתיבה נותנת לי כוח. כל הזכויות שמורות לעורך 'בשבע' עמנואל שילה, שהוביל אותי למקום שאהבה נפשי. הכתיבה בעיתון חוללה בי שינוי מדהים. שנים הסתובבתי עם אמתחת מלאה וגדושה בסיפורי חיים, בתובנות, במחשבות, בנקודות אור שרציתי לחלוק עם חברותיי. אני מספרת לעצמי את הסיפורים שמרצפים את קירות הווייתי, ואני מרגישה שהקוראות הופכות להיות חלק מעולמי, שותפות לדרך. הן נפתחות לעולמי, הן כאן איתי.

עבודתי אמנם רצופה חוויות, אך יש בה גם בדידות, פיזית ורגשית, כי הרי הסודיות מחייבת. אני מלווה נשים בעליות ובמורדות, נמצאת איתן בסיפוריהן, חולקת עמהן את הקושי, הציפייה, הסודות, אך גם את הבשורה. אני תומכת בהן, לעתים גם נשברת איתן, ואין לי את מי לשתף. והנה, פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני פתחתי לי פתח כפתחו של אולם.

ואם זה כך, ואני כעת חלק מכפר גלובלי, מקבוצת חברות נסתרות שמלווה אותי במחשבותיי, בתובנות שקניתי ובחוויות שחוויתי, אני יכולה כבר להשיל מעליי כמה מסכות. אני יכולה להפוך לאחת מכולן. את תואר הדוקטור אניח בצד, אתעלם מהאחריות הכבדה שנחה על כתפיי יום יום, ואפתח בשיח נשי מעולם אחר, מעודן יותר, מכיל יותר, מרגש יותר.

גם כמטפלת בנשים שבאות אליי להתייעצות, התרחש בי שינוי. במקום להתייחס לבעיה שעמה מגיעה המטופלת, ולהתפלפל באבחנה המבדלת האפשרית, ברשימת בדיקות העזר וההדמיה המתבקשות ובפתרונות התרופתיים החדישים, אני קודם כול מתרכזת בה, בכוחות שהיא מביאה איתה, שאותם היא תגייס לצליחת מסע חייה. הכלים האלה החשובים לי ולה. על גבי קומה זו נוכל להתייחס לפיצוח הבעיה הרפואית בכלים השכליים שרכשתי במהלך שנות ההתמחות הארוכות ובניסיון הרב שנצבר באמתחתי. אך הם טפלים למבט-העל החדש, מבט שרכשתי בזכות הכתיבה.

אך החשוב מכול הוא השינוי שחוללה הכתיבה בתוך ביתי פנימה. מימים ימימה, ימי שישי בשעות שלקראת שבת היו מאוד לא חביבים עליי ועל בני ביתי, בלשון המעטה. והנה, בכל פעם שהפתיל מאיים להתקצר, האיש שולח אותי אחר כבוד לחדר העבודה שלי: "אשתי היקרה, לכי נא לכתוב מאמר. זה יעשה לך ולנו רק טוב"... ואכן, המקלדת היא חברת נפש - אוכל לשפוך את שיחי על קלידיה הענוגים, ולחזור למטבח שמחה וטובת לב.