בשבע מהדורה דיגיטלית

היחלשותו של רב סרן שמועתי

מאז אותה פרשייה עגומה בישיבה התיכונית, אני משתדל לא לשפוט אנשים ולא להאמין לשמועות, שבדרך כלל אין מאחוריהן דבר

אביחי בוארון , ג' בתשרי תשע"ו

אביחי בוארון
אביחי בוארון
צילום: עצמי

הפרשייה שאגולל בשורות הבאות ושהתרחשה בצעירותי, זכורה לי היטב.

לאחרונה, לאחר פגישה מקרית עם משה, חבר ילדות וגיבור העלילה, היא שבה וצפה אצלי על פרטיה כאילו אירעה תמול שלשום. אפשר להתייחס אליה בצורה אזוטרית, במשיכת כתף או בניד ראש. אבל היהודי מצווה בהתבוננות, בלקיחת לקח והוספת טעם. ומעשה שהיה כך היה.

בבוקרו של יום בימי התיכון העליזים, חזר משה (שם בדוי) לישיבה התיכונית שבה למדנו בנתניה, לאחר חופשה קצרה בביתו. החוזרים מחופשה היו פטורים מתפילת שחרית בישיבה, ובלבד שהתפללו בביתם. גם משה התפלל מחוץ לישיבה באותו בוקר, ובשעת חזרתו התלמידים כולם היו בתפילה. כולם, למעט בודדים שאיחרו קום או ששבו אל כור מחצבתם ואל מיטתם. ארז היה אחד מאותם תלמידים שחמקו מתחת לרדאר המאיים של מדריך הפנימייה.

כששעט לחדרו, נתקל במשה בחדר המדרגות: "אחי, המדריך בדרך לסקירה בפנימייה, בוא ניכנס לחדר שלי". נכנסו השניים, תוך שמשה מספר לארז שרק הרגע חזר לישיבה וששחרית כבר מאחוריו כך שאין לו מה להסתתר, אבל שיהיה. באותו רגע ממש נשמעו צעדיו הכבדים של המדריך, מטפס במעלה המדרגות לסרוק את חדרי הפנימייה. ארז, אינסטינקטיבית, קפץ והגיף את הדלת, תוך שהוא מסובב את המפתח ונועל אותה.

לא חלפו עשר שניות, וקולו הרועם של המדריך נשמע מן העבר השני של הדלת. "לפתוח את הדלת. מה אתה חושב, שלא שמעתי אותך? בפעם הבאה תטרוק יותר חזק את הדלת. יאללה לפתוח". ארז קפא על עומדו. משה היה נינוח, הרי הוא בא מהבית. בהחלטה של רגע קפץ ארז לחדר המקלחת וסגר את עצמו, הפעם בשקט. "נו, לפתוח כבר", צעק שוב המדריך. משה פתח, ומכאן נפתחה תיבת פנדורה.

"משה... מה אתה עושה כאן?", שאל המדריך. "השתחררתי אתמול וחזרתי לפני כמה דקות", ענה משה בגרון יבש, מרגיש שמשהו לא טוב הולך לקרות, ועדיין אין לו מושג מה הוא. "כן, את זה אני יודע. אבל מה אתה עושה כאן?" הדגיש המדריך, "בחדר לא שלך, ועוד נועל את הדלת?", הוסיף, מתבונן בנער במבט בוחן. לימים סיפר לי משה: "באותו שבריר שנייה חשבתי – לא, הוא לא חושב שאני.... בשנייה שאחריה כבר לא היה לי ספק, הוא כן חושב שאני...".

"אתה הגנב, משה? זה שאנחנו מחפשים כבר חודשיים?", מבט מנצח היה נסוך על פניו. 'אלוקים, זה לא קורה, נכון?', טסה מחשבה בראשו של משה והתרסקה על סלע המציאות.

"השעות שלאחר מכן היו חלום בלהות", סיפר לי משה כשהתבגרנו, "חקירות שלא היו מביישות את מחלק הונאה היו מנת חלקי. שחזור השתלשלות האירועים בזירת ההתרחשות. 'איפה כל מה שלקחת בחודשיים האחרונים?'. לך תוכיח שאין לך אחות. דמעות ותחנונים לא הועילו. והכי הרג אותי", חתם משה, "היה מבטי התלמידים מאחורי הגב וההתלחשויות של החברים הטובים ביותר, כמדקרות חרב". 

הייתה רק דרך אחת להעמיד את האמת על דיוקה. ארז. משה לא היה מוכן לספר שארז היה איתו בחדר, ובכך בעצם להלשין עליו – הרי זה נוגד את כללי האתיקה והלויאליות הנהוגים בכל פנימייה ובכל תיכון. ארז מצדו – מוראה של מלכות נפל עליו. רק לאחר שמשה הבהיר לארז שזה עונש על בריחה מתפילה אל מול אות קין, התרצה ארז ויחד ניגשו השניים לראש הישיבה. "גם אז לא היה קל לשכנע את השלטונות שאלו פני הדברים", מסכם משה, "אלא שדברי אמת ניכרים ואט אט התפוגגו החשדות. מאידך, זיכרון אותן שעות ועוצמת התחושות מלפני עשרים וחמש שנה לא התפוגגו אצלי מעולם", הוא אומר.

מאז אותה פרשייה כמו-ילדותית, רב סרן שמועתי איבד אצלי משקל בצורה ניכרת. פלוני עשה כך, אלמוני נהג אחרת – לא מעניין. יובהר: אין כאן כל כוונה להגן על מישהו מסוים, לא מדובר גם על החשיבות לדון לכף זכות, לא ולא. יש כאן התייחסות לתופעת הביקורת והשיפוטיות הלא מבוססת שפגעה בכל אחד מאיתנו. אל תדון אדם עד שתגיע למקומו, כי מהמקום שלו, מאחורי הדלת המוגפת, נשקפת לעתים מציאות אחרת לגמרי מזו שאתה רואה. רק ממקום עומדו, נפתח לך תא שטח שלא ראית קודם. דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

אמנם אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. זה, כי חזקה על הדיין שיידע לצאת מגבולות הזמן והמקום ולהתבונן במציאות נכוחה. אבל אנו, שאיננו יושבים בדין, נכון שנרסן, כפרטים וכחברה, את כוח השיפוטיות שבנו. ראוי שנהיה ביקורתיים פחות כלפי בן הזוג שלנו, הילדים שלנו, נציגי הציבור שלנו, העובדים שלנו, החברים שלנו וכלפי כל אדם. אנחנו בדרך כלל לא רואים את התמונה כולה, ובמקרים רבים – יש עשן בלי אש.