בשבע מהדורה דיגיטלית

לתקן עולם בפרטים הקטנים

כבר שנים אני מנסה לתקן את הרגע שבו כילד לא התערבתי, בזמן שיכולתי להציל ילדה מפגיעה קשה בגן השעשועים

הרב אייל ורד , ג' בתשרי תשע"ו

הרב אייל ורד
הרב אייל ורד
צילום: עצמי

התיקון שלי הוא מעורבות. לא חברתית או פוליטית, אלא הכי פשוטה, זאת של הרחוב.

אם אני רואה ילד שחבורה לקחה לו את הכדור - אני מתערב. אני רודף אחריהם ושואל אותם: של מי הכדור? למה הילד הזה בוכה? לקחתם לו? בדרך כלל זה מספיק, מבוכה עולה על הפנים. לא, לא... זה סתם... הנה קח את הכדור, ילד...

וגם אלימות. גם שם אני מתערב. בעיקר בהתחלה, בשלב הנהמות. לפני זמן מה נסענו במוצאי שבת, ופתאום הבן שלי אמר לי: אבא תראה, יש שם מכות. עשינו פרסה ויצאנו מהרכב, אשתי ואני. עמדו שם שני נערים, מנופחים כמו תרנגולים, עם נהמות ואיומים וכל התפאורה. רק שבוע קודם נרצח נער בשכונה אחרת בגלל סיטואציה דומה. על כלום, על שטויות. גם כאן, "אפשר לעזור, חבר'ה? או שצריך לקרוא למשטרה?...".

מהר מאוד התברר שיש שם נער אחד שמעוניין במכות, והשני היה שמח להסתלק, אבל הוא פשוט פחד להפנות את הגב לנער התוקפן. עוד קצת רעש מצדנו ואיומים נוספים בדבר משטרה, והנער התוקפן עלה על אופניו החשמליים תוך שהוא מפטיר לעברנו "כבר אי אפשר ללכת מכות במדינה הזאת".

גם סתם מצוקות קטנות קוראות לי. לפני זמן מה הלכתי ברחוב צר בירושלים, והנה – סמיטריילר כפול שכנראה טעה בדרך, נכנס לרחוב וניסה לעשות את הסיבוב ללא הצלחה. נתקע, זה היה צר מדי. אחריו עומדת שורת מכוניות שצופרות בעצבנות, והוא לא יודע מה לעשות. אחורה הוא לא יכול לנסוע, קדימה הוא לא עובר.

נזכרתי בעברי השריונרי. ניגשתי לנהג ואמרתי לו: אני אכוון אותך אחורה, כמו שמכוונים טנק. הזזתי את הרכבים מהדרך, סימנתי לו וחילצתי אותו.

אני מתערב. זה התיקון שלי. אומרים שלכל שריפה גדולה היה שלב שאפשר היה לכבות אותה עם כוס מים. אז אני כוס המים, מנסה לכבות שריפות קטנות לפני שתהיה בעיה גדולה. זה התיקון.

תיקון למה, אתם שואלים? אז ככה: כשהייתי ילד, ממש קטן, אולי זה היה בכיתה א' או ב', הייתי אצל סבתא שלי בפרדס חנה. ירדתי לשחק למטה, והייתה שם מין מגלשה גבוהה כזאת. אנחנו מדברים על גן שעשועים לפני שלושים שנה. לא היו תקנים של בטיחות וכל מה שמכירים היום. זו הייתה פשוט מגלשה גבוהה בגן שעשועים בפרדס חנה.

היה שם גם ספסל שעליו ישבו כמה אימהות. הספסל היה עם הגב למגלשה. אני עמדתי שם בצד והסתכלתי. לא הייתי מקומי, ואולי קצת התביישתי מהילדים האחרים, אז עמדתי שם בין הספסל למגלשה. ראיתי ילדה אחת שעמדה על המגלשה למעלה, וילד אחד שטיפס אליה מלמטה דרך המגלשה עצמה, כמו שילדים אוהבים לעשות.

אבל אז הוא הגיע אליה, תפס אותה מהרגליים ואמר לה "תפסתי אותך". הילדה איבדה את שיווי משקלה ומול עיניי נפלה ונחבטה על הקרקע. דם פרץ מכל פניה, מהאוזניים והאף, והיא שכבה שם מוטלת בלי הכרה.

אבל האימהות על הספסל לא שמו לב והמשיכו לדבר, ואני רציתי לצעוק. עוד לפני כן רציתי להזהיר אותה שלא תיפול, ועכשיו רציתי לצעוק לאימהות שיבואו.

אבל לא הצלחתי להוציא הגה מהפה. פשוט נתקעתי על מקומי לזמן שנראה לי כנצח, עם צעקה ענקית שחונקת לי את הגרון אך בשום אופן לא מצליחה לצאת. בסופו של דבר אחת האימהות סובבה את הראש, וראתה מה שראיתי. התחילו שם צעקות נוראות ששחררו אותי מהאלם, וגרמו לי לפתוח בריצה הכי מהירה שלי בחיים חזרה לבית של סבתא.

סיפרתי להורים שלי מה קרה, וכל אותו היום ביקשתי שיבררו לי מה שלום הילדה שנפלה. הם לא ידעו להגיד לי. אולי הסתירו, כי לא רצו לצער. עד היום אני לא יודע מה עלה בגורלה, והאם היא חיה. רק פניה המכוסות בדם עומדות מול עיניי, ואותה תחושת אלם חזקה.

אז התיקון שלי הוא לא להיות באלם. להתערב. לנסות למנוע תקלות קטנות שיכולות להתהפך לצער גדול. להביט סביב ברחוב ולראות, ואם צריך אז להתערב. ישועות קטנות כאלה, כדי שלא תהיינה נפילות גדולות.

וכשבחודש אלול השנה, הבת הגדולה שלי סיפרה לי איך היא הלכה ברחוב ופתאום ראתה מישהי בוכה, ואז היא רדפה אחריה, ניגשה אליה, הציעה לה עזרה, לא ויתרה, התקשרה בשבילה לעזרה ועוד כל מיני דברים והתעקשויות, עד שהייתה בטוחה שהעניין מטופל, אז ידעתי שהתיקון הזה ממשיך גם הלאה. לתיקוני שדרתיך. לתקן עולם, בדברים הקטנים.