בשבע מהדורה דיגיטלית

שמחה עזה ויריחו תחילה

הפלסטינאים רוצים לבטל את הסכמי אוסלו. אבי סגל חושב שאם יוכלו שם באותה הזדמנות לבטל כ-1,600 קורבנות שלום – זה בכלל יהיה נחמד.

אבי סגל , ג' בתשרי תשע"ו

מתי ידברו על המחדל של הביטחוניסטים שתמכו באוסלו? רבין, קלינטון וערפאת, לפני 22 שנה
מתי ידברו על המחדל של הביטחוניסטים שתמכו באוסלו? רבין, קלינטון וערפאת, לפני 22 שנה
צילום ארכיון: Gary Hershorn, רויטרס

עד שעיתון זה יגיע לידיו של הקורא, ייתכן שהרשות הפלשתינית תממש את איומיה מהשבועות האחרונים ותכריז על הסכמי אוסלו כמבוטלים. וייתכן שלא.

אם הפלשתינים אכן יבטלו את אוסלו אחרי סגירת הגיליון, יהיה זה מעשה יהודי נאה שמתאים לימים שבין כסה לעשור, ימים שבהם נדרש האדם לחזור בו ולהתנקות ממעשיו הרעים. סביר להניח שביטולו של החטא יפנה מקום לחטאים חדשים, אבל היי, כך זה קורה לרוב גם אצלנו. בכל מקרה, אם יוכלו שם באותה הזדמנות לבטל כאלף ושש מאות קורבנות שלום – זה בכלל יהיה נחמד.

עם או בלי קשר להתראה הפלשתינית, בימים נוראים אלה אנחנו מציינים עשרים ושתיים שנים לימים הנוראיים ההם. יומיים וחצי בטרם נכנסה שנת תשנ"ד עמד יצחק רבין על מדשאות הבית הלבן ולחץ את ידו של ראש אש"ף יאסר ערפאת. מי שנולדו וכבר בגרו באותם ימים זוכרים בוודאי את סערות התקופה: האופוריה בשמאל וההלם בימין, ההתנהלות התגרנית של ש"ס והעריקה בליכוד וגם הפיגועים הרצחניים משני עברי הקו הירוק בדרך לחתימה בוושינגטון. ואולי יותר מכול אנחנו זוכרים את תגובת כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אותן נביחות שלא נועדו לשמור שום דבר אלא בעיקר לקדם את פני משיח השלום ולענות אחריו אמן.

אלא שדפדוף מחודש בעיתוני התקופה מגלה נתון מפתיע: מבין העיתונים הגדולים, דווקא 'מעריב' היה החגיגי, הנרגש והאופורי מכולם. 'הארץ' תמך בהסכם, כמובן, אך כדרכו לאורך השנים נקט טון ענייני ושקול. 'ידיעות אחרונות', אף שכבר אז שלט בו נוני מוזס, היה רחוק מעידן הכותרות הצהובות של ימינו. תאמינו או לא, אפילו פעם אחת לא הופיעה שם הכותרת הראשית "הסכם הביניים שריגש את העולם". על מאמרי המערכת המתונים היו חתומים העיתונאים סבר פלוצקר ודב גנחובסקי, והם עסקו בהסדרי הביטחון במידה לא פחותה מאשר בפירות השלום. אפילו בעיתון הצעקני והמאוד-שמאלני 'חדשות' הי"ד נשמרו החגיגות על אש קטנה יחסית.

'מעריב' של עופר נמרודי היה סיפור אחר. זה היה העיתון היחיד שפעם אחר פעם כינה את הסכם הביניים "הסכם שלום", לפחות בימים הראשונים לקיומו. הכותרות ב'מעריב' נראו לעתים כמו העתק-הדבק עם תיקונים בשוליים: "עושים שלום", "מתלבטים בדרך לשלום", "דיון דחוף בכנסת על הסכם השלום", "נטייה באגודת ישראל להתנגד להסכם השלום", "העולם משלים עם ישראל" ועוד ועוד. ביום שבו שלושה חיילים ואזרח נרצחו (או "נהרגו" בניסוחו של 'מעריב') ביום מדמם אחד, נבחרה הכותרת הראשית "מלחמה בשלום".

הצד הערבי תואר בעיתון בצבעים ורודים. "צה"ל: ירידה באלימות ברחוב הפלשתיני מאז חתימת ההסכם", התלהבה כותרת אחת, בדיוק עשרה ימים לאחר החתימה. "ירדן תערוב לביטחון ישראל", צוטט מישהו בכותרת אחרת. כותרת שלישית תיארה את המצב בעזה, אז עדיין תחת ריבונות ישראלית, בשתי מילים: "שמחה עזה". ובכותרת המשנה נכתב: "עזה לבשה אתמול צבעי אש"ף, החנויות נסגרו, התריסים הוגפו והעזתים חגגו עם מכוניות צופרות, דגלים וענפי זית. והחמאס? החמאס ישב בשולי הרחובות, חרישי ועטוף גלימות". מנסח הכותרת בוודאי לא שיער לעצמו שהאקדח שהופיע במערכה הראשונה יפסיק להיות חרישי ועטוף גלימות במערכה השלישית.

יום הכיפורים של התקשורת

כידוע, ביום הכיפורים נוהג עם ישראל להתאסף יחד מול טקסט קדום, לערוך חשבון נפש ולחזור בתשובה לשאלה מי היה האחראי למחדל. בדיוק, אני מדבר על החגיגה השנתית של חשיפת פרוטוקולים סודיים מהמלחמה. איתרע מזלה של מלחמת יום הכיפורים ליפול בדיוק על, ובכן, יום הכיפורים. התאריך המדויק ומרובה מוספי החג מאפשר לנו עד היום לחפור במלחמה ההיא שנה אחר שנה, פרוטוקול אחר פרוטוקול, עד שהנושא נהיה לזרא אפילו בקרב משפחות זעירא וגונן.

מפקדים בצה"ל כשלו לפני ארבעים ושתיים שנים, ומפקדים לשעבר בצה"ל כשלו לפני עשרים ושתיים שנים. עצומה מטעם המועצה לשלום ולביטחון, שעליה חתמו שני רמטכ"לים, עשרות אלופים ועוד קצינים בכירים אחרים, הודיעה על תמיכה במהלכי שמעון פרס והרמטכ"ל לשעבר רבין. העצומה פורסמה בעיתוני התקופה יותר מפעם אחת, עמוד שלם ומשוכפל של יוהרה וקוצר ראות צבאי. על העצומה הזאת לא יכתבו מוספים, איש לא יבוא חשבון עם טעויותיהם של הביטחוניסטים המנוסים, ומובן שהם עצמם – מי מהם שעדיין בחיים – לא יראו לנכון לחזור בהם מתמיכתם, כי הנייר סובל הכול למען השלום.

ואם יש משהו שמסמל את היוהרה וקוצר הראות האלה, זהו היחס ההפוך לקצין הזוטר לשעבר בנימין נתניהו. "האופוזיציה מאשימה את רבין ופרס שהם מפקירים את הביטחון... ומי מאשים? נתניהו, שעם כל הכבוד, אין לו ההישגים של רבין ב‑45 שנות ביטחון ולא של פרס..." כתב אבא אבן ('מעריב', כ"ו באלול תשנ"ג). דברים ברוח דומה נכתבו או צוטטו מפי אחרים, והטיעון הזה חי ובועט מאז ועד עצם היום הזה.

דברים חריפים יותר כתב מאיר שניצר, שלא ניחן בג'נטלמניות האנגלית של אבן המנוח. "כל עוד נתניהו יעמוד בראש הליכוד, אפשר להירגע", קבע מבקר הטלוויזיה של 'מעריב' באותם ימים, "משפתיים-המשתפלות-בבוז ומזוג עיניים המתרחבות-עד-אימה ברגע של ריתחה, עוד אף אחד לא הפסיד את השלטון. האינטרס של מפלגת העבודה, אם כך, הוא לשמור על נתניהו שלא יאבד חלילה את היו"רות שלו". מה יש לדבר, לפחות בדבר הזה השמאל הצליח.

המשך השעשוע הארכיוני עוד יבוא. גמר חתימה טובה.