בשבע מהדורה דיגיטלית

סליחה

על טור אחד שאני מצטער שנכתב, ועל קבלה טובה לשנה החדשה.

ידידיה מאיר , ה' בתשרי תשע"ו

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1

עבירות שבין כותב טור לקוראיו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את קוראיו.

ערב יום הכיפורים, אני מרגיש צורך להתנצל על דברים שכתבתי כאן בעבר.

האמת היא שלאחרונה רבים גם מזכירים לי את הטור ההוא לא מעט. ויש להם הרבה הזדמנויות לכך, לצערי.

בכל פעם שנשיא המדינה עולה שוב לכותרות, אני כבר יודע שהנה הנה יגיע מטח המיילים שיזכיר לי כמה תמכתי, אקטיבית, בבחירתו.

"ביום שלישי הקרוב יש למדינת ישראל הזדמנות לבחור נשיא בסגנון יהודי", נכתב כאן לפני קצת יותר משנה. "אבל זה עלול לא לקרות". אחרי המילים האלה הקדשתי את העמוד למסע שכנועים נלהב למען המועמד האידיאלי לציבור המסורתי, דתי, חרדי, ציוני וימני: רובי ריבלין. הנה דוגמה אחת: "לפני כשמונה שנים, הרבה לפני הבחירות לנשיאות, הכרתי לראשונה באיזה אולפן טלוויזיה את ענת ריבלין, הבת של רובי, שערכה את התוכנית 'ארץ נהדרת'.

השבוע ביקשתי ממנה רשות לספר על המפגש ההוא, והיא הסכימה. אז ככה: היא ראתה דוס-מחמד ומיד שחה באוזניי בתסכול אישי: 'מה עושים עם אבא שלי? הוא הורס סדרתי של מסיבות יום ההולדת של הנכדים שלו. אנחנו גרים בתל אביב והוא פשוט לא מוכן להיכנס לרכב ולנסוע אלינו בשבת בבוקר. זה התחיל כשהוא היה יו"ר הכנסת, כשחשב שאדם בתפקיד כזה ממלכתי צריך לשמור שבת, אבל כבר עברו כמה שנים והוא ממשיך עם זה, גם לא בתפקיד'. אמרתי לה שאני ממש לא יכול לעזור לה בעניין הזה, למעט להמליץ גם להם לנהוג כמוהו, ואז פשוט לעשות את השבת כולם יחד, אצלם או אצלו".

לפני כמה ימים הביע אותו "הורס מסיבות", כלומר אותו שומר שבתות בקנאות, תמיכה פומבית רשמית ומוצהרת בחילול שבת ללא פשרות: "אני חושב שההרגל של הציבור הישראלי הוא שביום שבת הולכים לבית הכנסת, ולאחר מכן הולכים לקטמון או טדי", אמר בריאיון לגלי צה"ל. למה להתעלם מהדרישה של שחקני הכדורגל עצמם, שמתחננים לא לשחק בשבת? ולמה נשיא המדינה היהודית צריך להכריז שהכי ישראלי זה לחלל שבת? והאם מי שמציג עצמו תמיד כצאצא של תלמידי הגאון מווילנה לא חושב שמגיעה לנו תפיסה קצת יותר יהודית של השבת? אין לי תשובות לכל השאלות הללו, אבל מדובר בדפוס קבוע.

באותו טור תמיכה ציטטתי את אריק יופה, ממנהיגי התנועה הרפורמית בארצות הברית, שתקף את ריבלין על כך שהוא מסרב לקרוא לו רב. "ריבלין לא מכיר ברבנים הרפורמיים כרבנים אמיתיים", אבחן יופה, והוסיף וסיפר איך בשנות השמונים לקח אותו לתפילה רפורמית בארצות הברית והתאכזב לגלות כמה האורח לא אהב את מה שראה שם ואף אמר זאת אחר כך בריאיון. "מדובר בעבודת אלילים, לא ביהדות", אמר אז ריבלין ל'ידיעות אחרונות'.

"עד עכשיו חשבתי שהרפורמים הם זרם ביהדות, אבל אחרי ביקור בשניים מבתי הכנסת שלהם אני משוכנע שמדובר בדת חדשה לגמרי, בלי כל קשר ליהדות". דברים מאוד ברורים, לא? אז איך זה שריבלין היה לנשיא הראשון שהזמין למשכן נשיאי ישראל, מיד אחרי כניסתו לתפקיד, באופן מתוקשר מאוד, "רבנים" ו"רבות" של תנועות לא אורתודוקסיות לאירוע לימוד לערב תשעה באב? "זהו יום היסטורי", אמרו האורחים לריבלין, "מעולם לא לימדה רבה קונסרבטיבית תורה בבית הנשיא". אז נכון, נשיא המדינה חייב בכבודם של הזרמים האלה (לא בטוח שבמקומו הייתי קורא להם "עובדי אלילים") אבל האם הוא חייב, מצד שני, לערוך אירוע כזה?

"לנשיא אין כמעט סמכויות ביצועיות", כתבתי אז, "הכול דיבורים. כלומר, ביום שלישי הקרוב לא ייבחר נשיא למדינת ישראל אלא נואם ראשי למדינת ישראל. אז אולי צריך רק להסתכל על הנאומים של המועמדים ולראות איזה שיח הם יביאו. מאחד או מפלג, מכיל או מקטב, משמעותי או סתמי... אין ספק שריבלין הוא פס הקול שיעשה הכי טוב למדינה בשבע השנים הקרובות". אופס. על סמך מה קבעתי את זה בביטחון כה רב? רק בגלל שחששתי מהמועמדת שמולו, דליה איציק?

בואו ניזכר עוד קצת בפס הקול של הנואם הראשי לישראל בשנה האחרונה: האם נשיא המדינה צריך לגנות את מה שמסתמן כפיגוע יהודי בכפר דומא? בוודאי. השאלה איך. האם עליו לומר "בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש"? אז זהו, שלא. יש פה שוב מנגנון של הליכה צעד אחד יותר מדי. הוא רוצה לגנות או להתריע, אבל עושה זאת באופן כל כך חסר פרופורציות, שהוא עצמו הופך להיות האייטם. כמובן שצריך לגנות, אבל מהיכן הסימטריה, ההקבלה והאיזון, שהוא מוצא בין הטרור היהודי לטרור הערבי? ולמה לעשות שיימינג תמידי לחברה הישראלית? (עוד ציטוט לדוגמה: "ישראל היא חברה חולה שצריכה טיפול").

זוכרים את חתונת מחמוד ומורל, היהודייה שהתחתנה עם צעיר ערבי? זוכרים את ההפגנות האלימות נגדם? ובכן, אני לא בנצי גופשטיין. התבוללות היא דבר נורא, אך לקלל אותם בפייסבוק ולצעוק מילים מטונפות מחוץ לאולם החתונה, זאת לא הדרך לטיפול בה. אבל מנגד התגובה של ריבלין הייתה מאכזבת ואפילו מזעזעת: "מחמוד ומורל מיפו החליטו להינשא ולקיים את חירותם במדינה דמוקרטית. גילויי ההסתה נגדם מקוממים ומדאיגים, תהא אשר תהא עמדתי או עמדתו של אחר ביחס לנושא עצמו... אני מאחל לזוג הטרי בריאות, נחת ושמחה". האם ריבלין קרא את הטקסט הזה פעמיים לפני פרסומו? האם זה המסר שצריך להעביר נשיא המדינה היהודית לצעירה יהודייה שנישאת למוסלמי? (חודשיים אחרי החתונה, אגב, מחמוד נעצר בגלל סחר בקוקאין. הרבה בריאות, נחת ושמחה).

יש עוד דוגמאות רבות. על חוג התנ"ך בבית הנשיא כתב חגי סגל, עורך 'מקור ראשון', במבוכה. התכנים והתמונות שהוצגו שם גרמו לו להסמיק. ריבלין גם מציג התנגדות מפתיעה לרפורמות באליטה המשפטית, אחרי שנים רבות של ביקורת תקיפה שלו על עריצות בית המשפט העליון.

אז מה בעצם עובר על ריבלין? האם הוא השתנה עד כדי כך תוך שנה, או שפשוט הצליח לעבוד עליי אז? לא יודע, אני רק מתנצל בפניכם שהייתי כה נלהב. אולי אני צריך להיות זהיר יותר ביחס לפוליטיקאים, ובכלל. אני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל נדמה לי ששמעון פרס לא היה מעז להצהיר את כל ההצהרות האלה (והכול רק בשנה אחת!). ולא, אני לא תומך בפרס לשום תפקיד שאינו פרזנטור לחמש יחידות במתמטיקה.

2

ועכשיו לקריאה נרגשת שנוגעת לשנה החדשה שכבר כאן, שנת תשע"ו, השנה השמינית. זו שהגיעה אחרי שנת השמיטה.

רוצים לעשות מצווה של ממש, גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום? חפשו חקלאי שומר שמיטה ותקנו דווקא ממנו. שמן זית, פירות, ירקות, עציצים – יש מי שחיכה 365 ימים למכור את כל אלה מחדש, וזה הזמן לעזור לו.

אני עושה כאן עכשיו פרסומת אידיאולוגית. אריק ושפרה אלטמן, חברים שלי, מנהלים כבר שנים משתלה וגם מטעים, ופעם בשבע שנים הופכים לגיבורי כוח עושי דברו במובן הכי פשוט של הביטוי. בימים אלה יש בתקשורת כל כך הרבה פרויקטים של סיכום שנה, אז החלטתי לפנות אליהם השבוע ולשמוע את סיכום השנה שלהם.

"מי שעוסק בחקלאות מתוך תחושה שהוא קיבל את הקרקע כפיקדון מאת הקב"ה, חווה חוויה אדירה", אומר לי אריק. "החיים שלנו הם 'שירת העשבים' מתמשכת. אנחנו מרגישים את הקב"ה בכל עשב ועשב, בכל פריחה ולבלוב. אנחנו חווים דאגה רבה אם הגשם מתמהמה, ומרגישים את ההקלה וההודיה לה' כשהגשמים מתחילים להרוות את השדה החרוש. יש שמחה גדולה כשהחיטה מתחילה לבצבץ מהאדמה הקדושה של הארץ הזאת ועולה וצומחת עוד ועוד. או, למשל, החוויה לראות שהרכבה שבוצעה בעץ נקלטה, והעץ מתחיל ללבלב ולהוציא עלים חדשים מתוך נקודת ההרכבה. או ההתרגשות כשמתחילה פריחה מדהימה על עצי האפרסק, השקד והתפוח, ואחר כך כשהפרח חונט והופך לפרי קטן. כל שלב בתהליכים הללו הוא שלב של קשר עם הקב"ה. אנחנו זוכים בכל רגע להרגיש בנוכחות השכינה בעולמנו. 'ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב'.

"ולכן, כאשר אנחנו מצווים לעזוב הכול לפרק זמן ארוך זה ממש לא פשוט. זה אומר לעזוב ולהתנתק מההוויה שלך למשך שנה תמימה. המטעים שלנו הם בפיקוח אוצר בית דין של הרב ניסים קרליץ. בשמיטה הם הבעלים של המטעים ואנחנו הפועלים שעובדים לפי ההנחיות שלהם. אפילו שיווק הפרי נעשה על ידי אוצר בית דין, כך שהכול ברור ומוסדר. אבל הסיפור האמיתי הוא המשתלה. בשמיטה מותר לבצע בה רק עבודות הכרחיות של שימור הקיים, ויש דיון הלכתי האם וכיצד מותר למכור את השתיל".

שפרה אלטמן מספרת שלמרות היתרים שונים, הם לא היו מסוגלים מצפונית למכור שתילים ללקוחות שאינם שומרי מצוות, מתוך ידיעה ברורה שהם שותפים בעצם לפגיעה בשבת הארץ. "הנה דוגמה למציאות המוזרה שאליה נשאבתי בעל כורחי. למשתלה מגיע בשמחה לקוח ותיק שלנו ומבקש לתומו לרכוש חמישה עצי פרי ובתוכם לימון מתוק ואתרוג האצבעות. ואז אני שומעת את עצמי מתחילה לתחקר אותו: 'ומה אתה הולך לעשות עם העצים הללו?' והוא עונה: 'מה אפשר לעשות עם עצים? אני אשתול אותם בגינה שלי'. ואז אני אומרת: 'אז אני נורא מצטערת אני לא יכולה למכור לך... זו שנת שמיטה'. 'את צוחקת עליי, נכון? שמיטה? מה זה שמיטה? לא שמעתי על כך'. ואז אני מתחילה להסביר שהשנה אסור לשתול בקרקע ואנחנו לא רוצים להיות שותפים לכך, והלקוח לא מוותר ואומר: 'אבל מה זה עניינך? העבירה עליי, הרי אם אני לא קונה אצלך אני הולך עכשיו מכאן למשתלה אחרת'. ברור שזה מצב מאוד לא נעים, שבו אני מעמידה אותו במקום לא טוב, וגם מפסידה אותו כלקוח עתידי".

כמובן שגם בשנה האחרונה שבה המשתלה הייתה מושבתת וכמעט נטולת הכנסות – ההוצאות השוטפות המשיכו. "האדם נמצא במבחן עצמי בלתי רגיל", מספרים האלטמנים, "אתה צריך לומר לעצמך כל יום: תקשיב למנגינת הלב שלך, הפרנסה מהקדוש ברוך הוא, משמיים. מה ששלנו יגיע בעזרת ה' בשנה הבאה ובשנים הבאות..."

טוב, השבוע השמיטה הסתיימה. אפשר לשתול חופשי לימון מתוק ואתרוג האצבעות. הבנתם ממי צריך לקנות אותו, נכון? וזו רק דוגמה אחת של זוג חקלאים אחד.

יש לי הרגשה שעל ההמלצה הזאת שכתבתי כאן עכשיו - לא אתחרט.

לתגובות: yedidyam@netvision.net.il

יחזקאל בוסקילה, קורא מארצות הברית, שלח לי את התמונה הזאת וכתב: "ידידיה שלום, בקיץ האחרון ליוויתי קבוצת תלמידי ישיבה מברוקלין שהגיעו לארץ. הם ביקשו לראות מקום שבו שומרים שמיטה כהלכתה. המליצו לנו לנסוע למושב גמזו שבחבל מודיעין, ושם אחד התושבים כיוון אותנו לביתו של מושבניק חם ולבבי בשם שמעון חזות.

כשהגענו למשק הוא הצביע על העצים ואמר בפשטות 'הנה, הכול שלכם. תקטפו'. אחר כך הוא סיפר לנו כבדרך אגב שזו השמיטה השביעית שהוא שומר. הבחורים כל כך התרגשו לפגוש את החקלאי הצנוע והיקר הזה, שהם פשוט אחזו בידיו והתחילו לרקוד בהתלהבות 'ובכן צדיקים יראו וישמחו'. זה היה לדעתי הרגע הכי מיוחד ומרגש בכל הביקור שלנו בישראל".