"ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה היא" (קריאה בתורה בתפילת מנחה ביום הכיפורים).
בזמן האחרון אנו עדים להכרה זוחלת בלהט"בים אצל חלק מרבני הציונות הדתית. כידוע, התורה אוסרת משכב זכר ומכנה אותו תועבה (ויקרא יח, כב).
הרב רונן נויבירט ביקש להציג את אמירת חז"ל שתועבה פירושה "תועה אתה בה" (נדרים נא, א), כהוכחה לכך שמשכב זכר נובע בעיקר מתעייה – שהיא, לדבריו, "מבוכה, בלבול והסתבכות" (אף כי מהסוגיה שם במסכת נדרים משתמע בפשטות ש"תועה" פירושו "סוטה מהדרך", ראו הפירוש המיוחס לרש"י שם). מכאן הוא גם ביקש להטעים שעלינו לא רק לגשת באמפתיה לאותם המבולבלים שמסתבכים בנטיות אסורות, אלא אף להסכים למיסוד מסוים של זוגיות חד מינית: הכרה בהם כמשפחה – לא, הכרת זוגיותם כמקנה זכויות סוציאליות – כן. רבנים נוספים הוסיפו עוד כהנה וכהנה, והיה אפילו מי שניסה לגייס את הרב קוק זצ"ל לעניין.
כאשר חמי ז"ל לימד אותי שלמראה של כנסייה היהודים בעיירה נהגו לומר "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" (דברים ז, כו), הוא - וגם הפסוק - לא התכוון למבוכה ובלבול, אלא לתועבה פשוטה כמשמעה.
אני מעריך מאוד את הרבנים שמסרבים לעצום עיניים בפני התופעה ונכנסים לעובי הקורה כדי לעזור לצעירים במצוקה, אך איני יכול להסכים עם הדרך שהם מציעים. ההכלה המהוססת של רבנים אלו לתופעת הלהט"ביות, בצירוף השיח הלהטב"י הדורסני בתקשורת ובפורומים ציבוריים נוספים (משפטיים, אוניברסיטאיים וכדומה), הופכים לא את הלהט"בים אלא גם את הציבור הדתי-לאומי לתועים נבוכים ומבולבלים, שלא יודעים את נפשם נוכח התופעה. בעקבות הבלבול קמות חדשות לבקרים אגודות של שוחרי להט"בים הכוללות גם דתיים שנחשפים בהן בפומבי.
דוברי הציבור הדתי-לאומי חייבים להודות על האמת: אנחנו ליברלים, אבל לא עד הסוף. אנחנו בעד חופש הפרט, אבל גם זה לא עד הסוף. במקום לקבל את התכתיב הליברלי שמחלק את העולם לשחור ולבן – או שאתה ליברל או שאתה פשיסט, גזען וכדומה - עלינו לתבוע את זכותנו (ואת חובתנו!) להזדהות כמי שהליברליזם הוא לא סלע קיומו, ובוודאי שלא הדת שלו. יש לנו ערכים ליברליים וגם ערכים בלתי ליברליים.
מושכל ראשון הוא שטובת הכלל קודמת לטובת הפרט. ברור שאדם עם נטיות חד-מיניות ירגיש טוב יותר בחברה ליברלית ועלול להיות מתוסכל בחברה שאינה מכירה בלגיטימיות של נטיותיו. אך כנגד ההרגשה הטובה והתסכול של אדם פרטי ואפילו אנשים פרטיים רבים, יש לשקול לא רק את איסור התורה אלא גם את הנזק לכלל. הלגיטימציה הזוחלת הניתנת לציבור הלהט"בים בתוך המחנה הדתי-לאומי תעודד את התופעה בתוכנו, ותאלץ אותנו בסופו של דבר להכיל עולם שבו ילמדו בבתי הספר על דגמים שונים של משפחה: כזו עם אבא ואמא, שני אבות, שתי אמהות, אבות שהפכו לאמהות ואמהות שהפכו לאבות, ועוד היד נטויה. אנחנו לא רחוקים משם.
הכלה מסוכנת
צריך להודות בפה מלא, וגם בצער, שאין לנו לעת עתה פתרון לאותם חד מיניים שהנטייה המינית שלהם מושרשת ובלתי ניתנת לשינוי. אולם העדר פתרון אינו סיבה לאימוץ "פתרון" הרסני לציבור. הפתרון של הכלה ציבורית ואמפתיה מתוקשרת (למשל במפגשים בין רבנים ונציגי הקהיליה הלהט"בית) סולל את הדרך להכרה וללגיטימציה. מה גם שמעבר לפינה כבר מחכים דתיים מתקדמים עוד יותר, שמבקשים לערוך פרוזבול לכל האיסור הארכאי הזה.
הנהגת ציבור שונה ממגדל השן האקדמי בכך שהיא אינה יכולה לדרוש מהציבור להפנים וליישם דקויות כגון "אמפתיה כן, לגיטימיות לא". זה מורכב מדי – ההכלה היא היא הלגיטימציה.
אני מעריך שרוב האוכלוסייה, גם החילונית, אינה רוצה שהלהט"ביות תהפוך לנורמה ציבורית מקובלת. קשה מאוד לאמת הערכה זו, כי השיח הפומבי בנושא הלהט"בים דורסני ואינו מטיב עם מי שמעז לנקוט בעמדה הנוגדת את התקינות הפוליטית הלהט"בית שנכפית עלינו בכלי התקשורת. על כל פנים, ראוי שיישמע, לפחות בתוך הציבור הדתי-לאומי אשר מתיימר להשפיע את החברה, קול ברור וחד-משמעי. קול של מנהיגים שמבחינים בין המישור הפרטי – שבו צריך לנסות לתת מענה לכל מי שבמצוקה ובא להתייעץ – ובין המישור הציבורי, שבו כל רב-שיח אמפתי ומכיל גורר אחריו בהכרח לגיטימציה ציבורית שתוביל למיסוד התופעה.
המקארתיזם התקשורתי והאינטלקטואלי שאינו מאפשר הבעת דעה כמו זו שמובעת בשורות אלו, יחד עם הרפיון מבפנים, הוא שילוב מסוכן ומתכונת לאבדון ציבורי. מי שאיננו חפץ, גם במחיר שיעמוד מחוץ לקונסנזוס התקשורתי והאוניברסיטאי, בחברה שבה הלהט"ביות תהפוך לנורמה מקובלת, חייב לזנוח את שיטת האמפתיה וההכלה הציבורית. לא זו הדרך.