מתפרעים פלסטינים
מתפרעים פלסטיניםצילום: פלאש 90

ראש המדרשה למנהיגות חברתית תבור, עמיחי שיקלי, קורא לציבור הישראלי לנתח בפשטות את המרכיבים הבונים את הזהות הלאומית הפלשתינית ולהפנים כי זהות זו מושתתת על מאבק בישראל ולמעשה ללא מדינת ישראל והמאבק בה אין גם זהות פלשתינית.

בשיחה עמו אומר שיקלי כי דבריו מופנים אל הציבור הישראלי עוד לפני שאלות של ימין ושמאל מדיני ופוליטי. הוא מבקש לבחון את הסיפור הפלשתיני דווקא משום שהכול מדברים היום על הנרטיב ככזה הקובע את מהותו של סכסוך

"כשמדברים על זהות לאומית מזהים אירועים חגים וממנהיגים וכך מתוודעים אל הסיפור הלאומי", מקדים שיקלי ושואל בקול רם מהו היום החשוב ביותר עבור הפלשתינים, זהו 'יום הנכבה' שמתייחס לאירועים שהתרחשו בשנים 47'-48' והגירוש או הבריחה מפלשתין, תלוי בפי מי שומעים את הדברים. היום הבא הוא 'יום הנכסה, המציין את מלחמת ששת הימים ואבדן שטחי יהודה ושומרון לטובת מדינת ישראל. הימים הבאים נוגעים למאבק שבתוך גבולות 48, הרי אלו יום האדמה, יום ציון טבח כפר קאסם. "אלה הימים המכוננים", הוא אומר ומציין כי כמי שלמד את הדברים באקדמיה אין בלוח השנה הפלשתיני ימים משמעותיים נוספים מעבר לאלו המבוססים על המאבק בישראל".

מכאן הוא עובר אל הסמלים הלאומיים שגם הם מושתתים על אותו מאבק – סמל המפתח והפליט המציינים את הכמיהה לשוב אל כפרי 48'.

גם בחינת גיבוריו של העם הפלשתיני מובילים לאותה מסקנה, כאשר הגיבורה הלאומית הנעלה ביותר מבחינתם היא המחבלת דלאל מוגרבי שביצעה את הפיגוע בכביש החוף והובילה להירצחם של עשרות ישראלים. עליה נקראים כיכרות בתי ספר ורחובות ברשות הפלשתינית ולכבוד הזה היא זוכה רק משום שעלה בידיה לרצוח מספר רב כל כך של יהודים.

שיקלי מזכיר כי בימי ראשית המהומות והמאבק, שנות העשרים של המאה הקודמת, הדגל שהניפו הפורעים הערבים היה דגל סוריה הגדולה ולא דגל פלשתין שהרי דגל פלשתין לא היה אז. השימוש בו החל רק בשנות השישים.

לדבריו המסקנה המתחייבת מעניין זה ומההשוואה לחגים של העם היהודי, חגים שאין להם דבר וחצי דבר עם המאבק מול הפלשתינים אלא מדובר בתאריכים עתיקי יומין, היא ש"אם נוציא את סיפור מדינת ישראל והציונות מהזהות הפלשתינית אין זהות לאומית פלשתינית. אנחנו החלק המכונן של הסיפור. לפלשתינים אין נרטיב אלא נגטיב. כל הסיפור שלהם הוא המאבק בנו".

מאחר וברור שאין אדם המוותר על זהותו, אומר שיקלי, הרי ברור שגם הפלשתינים לא יוותרו על זהותם הלאומית קרי המאבק והמלחמה בנו, ועל כך ניתן ללמוד מספרי הלימוד ומההסתה ברחוב הפלשתיני. "צריך להבין שזו זהות שקמה כדי להישאר", הוא אומר ולשאלה 'האם משמעות הדברים שנצטרך לנצח לחיות על חרבנו' הוא משיב שהדבר עדיף בהרבה מהימים שבהם לא היה לנו חרב בידינו.

"צריך להבין שיש כאן עם שנאבק על עצמאותו. ברחובות אנחנו רואים את מלחמת העצמאות הפלשתינית. הם הכריזו עלינו מלחמה ולנו מאוד נוח להתעלם. אנחנו שותים קפה ומטיילים ואת הדקירות והדריסות אנחנו שמים מתחת לשטיח, אבל אני אומר 'בואו נשטוף פנים ונבין שהוכרזה עלינו מלחמה. זה לא עומד להיפסק ואת המלחמה הזו צריך להילחם ולמגן את עצמנו לדעת זה לא להילחם'".