בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי עם יהודה בר שלום

ראש בי"ס לחינוך של הקריה האקדמית אונו, מטפל קוגנטיבי-התנהגותי, מנחה הורים וראש בית ספר 'אג'ימה' לקראטה

עפרה לקס , ט"ו בחשון תשע"ו

פרופ' יהודה בר שלום
פרופ' יהודה בר שלום
צילום: מרים צחי

התחלה: י' בטבת תש"כ, בואנוס איירס, ארגנטינה. להורים היה בית מרקחת. המשפחה הייתה ציונית ושני אחיו הגדולים עלו לארץ בהיותו ילד. "ההורים שלי היו עייפים מה‑ADHD שלי ובגיל עשר שאלו אותי: אולי תעלה לבד לארץ?".

ארץ ישראל: הוא הגיע לקיבוץ מחניים. אחיו היו בקיבוץ אחר. היום, כמנחה הורים, "אני מבין שאפשר לשאול כל מיני שאלות על האמירה של הוריי". כילד הוא נהנה מאוד בקיבוץ, ואף שההורים עלו בינתיים לארץ, הוא המשיך להתגורר שם ועשה בכיף את השנים שמכיתה ה' ועד ח'.

כיתה ח': אז הגיעה מחנכת ש"נתנה לילדים יחס דיפרנציאלי. ככל שההורים שלהם היו פופולריים יותר בקיבוץ, היא נתנה להם יחס טוב יותר". מכיוון שההורים שלו לא היו כלל בקיבוץ, "לא קיבלתי יחס בכלל". בסוף השנה המחנכת לקחה אותו לשיחה ואמרה שהוא לא לומד טוב ולא משקיע ברפת, ואולי הוא בכלל לא רוצה להיות בוגר קיבוץ.

לחזור הביתה: "התקשרתי לאמי ושאלתי אם אוכל לגור איתם". אמו ניאותה, אבל לא בשמחה יתרה. את התיכון הוא עשה בעירוני א' של חיפה, "בית ספר אפרורי וציבורי בשכונה ענייה". דווקא שם הוא פגש מורה שהתפעלה ממנו. מאז הוא רק המריא. "בגלל שתי המורות האלה, אני עוסק בחינוך מאז ועד היום".

דמויות חלופיות: "כולנו מקבלים הורים כאלה או אחרים. התיקון יכול להתבצע באמצעות דמויות חלופיות כמו מורים, רבנים ואפילו דמויות מהקולנוע או מהספרות".

צבא: "בשבילי זו הייתה מסגרת טובה", כפי שהיא בשביל חלק מהאנשים עם ADHA. "כי היא נותנת לך לרוץ ולהוציא אנרגיה במסגרת מארגנת". הוא היה חובש בשריון. בעת שירותו פרצה מלחמת לבנון הראשונה, אבל הוא לא היה בתוך הלחימה. "היחידה שלי לא ניזוקה".

לחיות בסרט: הוא החליט להיות "במאי הקולנוע הגדול בעולם", ולמד קולנוע באוניברסיטת תל אביב באחד המחזורים המפורסמים. את סרט הגמר הוא עשה עם איציק פלורנטין שהפך להיות במאי סרטים מצליח בהוליווד. הוא היה משוכנע שזה גם הכיוון שלו, עד שאברהם הפנר, תסריטאי ומרצה, אמר לו: "אמנות לא משנה את הדעות של אף אחד. אם האמנים היו משקיעים בילדים שלהם - זה היה משנה את העולם". "אז אני החלטתי להשפיע על העולם".

באתי לשנות: אחרי תעודת הוראה הוא עבד עם נוער בסיכון, שנמצא במקום הזה כבר דור שני או שלישי. "הבנתי שהמערכת מפספסת אנשים שהם אינטיליגנטים כמו כולם ולא מסוגלת לתת להם אפשרות לשינוי". מאז הוא החליט "לשכלל את הכלים": ללמוד, לחקור ולכתוב על דמויות ומוסדות שחוללו שינוי בישראל.

שינוי: "למשל יואל איפרגן שהגיע כמתנדב לאחד מבתי הספר האלה, והבין שיש לו עסק עם תלמידים שאין סיבה שלא יעשו שלוש יחידות לימוד במתמטיקה". איפרגן הביא את תלמידיו לבגרות במתמטיקה ואחר כך בשאר המקצועות. הייתה שמועה שמישהי מהתלמידות האלה גדלה להיות רופאה. בר שלום לא האמין, "עד שדיברתי איתה. והיא אמרה, בבכי, שהיא רופאה בזכותו".

נסיעה גורלית: את אמירה, בת קיבוץ, הוא פגש באוטובוס בדרך לחיפה. "היא הייתה קיבוצניקית יפה, ואני אמרתי לעצמי: 'זו תהיה נקמה בתנועה הקיבוצית'. אחר כך גיליתי שאני גם אוהב אותה". אמירה, רעייתו כבר שנים ארוכות, היא יועצת חינוכית ועוסקת בהעצמת נשים דרך אמנויות לחימה. היא מעבירה קורסי קראטה ופעילה ב'אל הלב'.

הברכה: שלושה ילדים. הבכורה היא ניצן, נשואה ולומדת להיות גננת; רן היה מפקד בנח"ל ולומד פסיכולוגיה עסקית, ויונתן בן ה‑18 נמצא בעיצומם של המבדקים והגיבושים לצה"ל.

שליחות: יצא לאוקלהומה, ארצות הברית, יחד עם אמירה כשליח של ההסתדרות הציונית העולמית. "זה גרם לי להתחבר מחדש לכך שיהודים יש לא רק בישראל ולצורך בקשר של ישראל עם התפוצות". הוא גם מצא עצמו לא אחת בזירה הבין-דתית "מייצג את העם היהודי לצד מוסלמים ונוצרים".

להעמיק במנטליות: השליחות חיזקה אצלו את ההבנה שמחנכים חייבים להכיר את תת התרבות של התלמידים שלהם. כי מגזרים נראים אותו דבר, "אבל בכל קהילה יש מורכבויות. וככל שאתה יודע יותר, זה מגביר את האמפתיה שלך לתלמיד".

מכללת דוד ילין: לפני 20 שנה "שמעו שיש דוקטורנט צעיר שכותב הרבה. הם נתנו לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה ובלעו אותי". הוא המשיך במחקריו על חינוך ייחודי, "במיוחד על הצלחות".

הצלחות: "אני מאוד מאמין במחקר על הצלחות. הוא נותן השראה וגורם לך להרגיש שהוא רלוונטי". הוא פרסם ספרים ומאמרים והיה לסגן נשיאת המכללה, עד שקראו לו מהקריה האקדמית אונו.

אונו: הקריה רכשה את מכון לנדר. "הציעו לי להקים מסגרת חדשה עם תואר ראשון בחינוך ואפשרות להמשיך לתעודת הוראה. אנחנו מתמקדים בחינוך לא פורמלי, ויש תלמידים חרדים רבים שעובדים עם נוער בסיכון ובעל צרכים מיוחדים". הוא, כמובן, עוסק בהכוונת הסטודנטים להוות דמויות משמעותיות ומחוללות שינוי בעבור התלמידים.

סטודנטים חרדים: "הם מדהימים. שותים בצמא כל פיסת מידע ובודקים מיד אם הדברים ישימים בשבילם". וגם "מוסר הלימוד שלהם מאוד מאוד גבוה".

שטח: הוא לא מוותר על ייעוץ חינוכי פעם בשבוע בבית הספר קדמה בירושלים. "המיוחד בו הוא שהמורים מצליחים להיות דמויות התפתחותיות חליפיות לתלמידים, והשינוי מתחולל על ידי קבוצת הורים ומורים חדורי אידיאולוגיה".

קריאת קרב: "בצבא היה איתי בחור אחד שאמר שהוא מתאמן בקראטה". הוא נדלק ובחופשות היה מתאמן במועדון. "המורה, אריה לוי שכבר 40 שנה בתחום, היה גם דמות חינוכית בשבילי". הוא המשיך בלימוד עד שהגיע לחגורה שחורה דאן 5.

אגי'מה: 'התחלה', זהו שם בית הספר לקראטה שהקים בירושלים, מלמד בשיטת שוטוקאיי ובו מתאמנות גם קבוצות נפרדות, לנשים וגברים. הקרטה מלמד להעריך את הגבולות של הזולת, ושיטת השוטוקאי "מאוד מדגישה את הקשר עם הפרטנר ואת הלימוד ההדדי שמתרחשת תוך כדי אימון".

קראטה כטיפול: מכיוון שהוא בא מהתחום הטיפולי הוא שם לב בשיעור לכל מיני תופעות ומסב את תשומת לב ההורים אליהן. "לפעמים ההורים שואלים אותי איך זה יכול להיות שאצלי הילד ממש נורמלי ואצלם לא". לפעמים הוא נותן טיפים ובפעמים אחרות הוא מפנה להמשך טיפול.

הגנה עצמית: "אני לא רוצה להשלות אף אחד שאמנויות לחימה הופכות את האדם לסופר מן". אבל הוא מונה כמה מקרים שבהם אנשים הצילו את עצמם בעקבות ידע בתחום. "זה מחדד את החושים וגורם להבנה טובה יותר של שפת הגוף של הזולת".

אינסטנט: חידוד החושים ושינוי הרפלקסים מתרחש אמנם אחרי עשרות שנים בתחום, "אבל השיטות הפשוטות של הצבא וקרב מגע ישראלי גם מסייעות. הן נותנות כמה כלים פשוטים וישימים בשטח". ותמיד "עדיף משהו על פני שום דבר".

ארמון הנציב: השכונה שבה הוא מתגורר הפכה לאחרונה לזירה מדממת. ובכל זאת הוא עם מסר מרגיע: "כשיש אלימות אנשים לא רואים את הסוף, אבל זה עובר. אני מאמין שנשוב לחיות בסביבה יותר בטוחה".

אם זה לא היה המסלול: "אני מאוד מכוון לעבודה עם אנשים", אז אולי הוא היה מעמיק את העבודה בתחום הטיפולי. "הייתי עושה את העבודה שלי גם אם לא היו משלמים לי עליה. אז עם תשלום, אני בכלל מרוצה".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: הקימה היא בשש בבוקר, אז הוא עושה מדיטציה ומתמקד בנשימות. אחר כך הוא מתאמן בקראטה, מתקלח ולעבודה.

מוזיקה: אוהב את כל הסוגים. כמעט. למשל טראנס לא, "כי זה עושה לי קונוטציות של סמים ואלכוהול".

שבת: בליל שבת יש קידוש וארוחה משפחתית, "אני אחראי על הכנת החלות". בשבת הוא לא יעסוק בענייני עבודה וגם לא ידליק את המחשב. זה יום שמוקדש למשפחה, "לחזור בנינוחות למצב הטבעי האנושי".

אחזקת הבית: בני הזוג מתחלקים במטלות הבית, "אם כי בשנים האחרונות אני יותר בחוץ, אז זה נופל יותר על אשתי".

תחומי עניין: רעייתו והוא עוסקים בתחומים דומים, והם מעבירים חוויות ומתייעצים זה בזו, "אנחנו בעצם מקבלים הדרכה בחינם".

אוכל: למרות המוצא הדרום-אמריקאי הוא צמחוני, "ואנשים צוחקים עליי". בביקור שורשים שנערך בארגנטינה, הסובבים באמת לא הצליחו להבין אותו. הוא אוהב מאוד אוכל איטלקי שאינו כולל בשר. ויש גם חיבה לחומוס, טחינה וסביבת הסלטים המזרח-תיכונית.

פנאי: "אני עובד בתחביבים שלי". פרט לכך, בכל שבת רעייתו והוא יוצאים לטיול עם הכלבים בשכונה. כן, גם בימים טרופים אלה. "ויש לי את כל העושר שבעולם ללא עלות". מדי פעם יש גם טיולים בארץ ובעולם.

מפחיד: הוא מקווה שאנשים ייקחו את המצב הלא פשוט של היום ויבדקו כיצד אפשר לשנות אותו. "חלק מההישרדות של העם היהודי נבעה מכך שגם בתקופות הקשות ביותר הוא שמר על אמונה שיגיעו ימים טובים יותר".

דמות מופת: אחד הספרים שלו עוסקים באריה לובה אליאב. "הוא מאס בפוליטיקה והקים כפר נוער בניצנה. הוא היה איש שמאל, אבל כולם אהבו אותו כי הוא היה איש אמת, ערכי ואמפתי. זו דמות ראויה בעיניי, ואני גאה על כך שכתבתי את הביוגרפיה החינוכית שלו. הלוואי שירבו כמותו".

משאלה: "שבני אדם, כמו באמנויות הלחימה, יהיו מסוגלים לחשוב מה יהיה הרווח שלי מוויתור על אגו קולקטיבי ופרטי למען עולם שכולם יוכלו לחיות בו". וזה בכל המישורים, "החל מזוגיות וכלה בלאומיות".

כשתהיה גדול: "אלמד מקצוע נוסף שטרם למדתי, אולי עוד שיטת טיפול". יש לו כבר המון תעודות ותארים, אבל "אנשי חינוך צריכים למידה לאורך השנים".

ofralax@gmail.com