בשבע מהדורה דיגיטלית

מתערבים על סנדוויץ'-סיפור לילדים

הצלצול הגואל הגיע, והתכופפתי לתיק שלי כדי להוציא את הסנדוויץ'.

אסתי רמתי , ט"ז בחשון תשע"ו

חברים טובים דואגים אחד לשני. לפעמים זה סנדוויץ' ולפעמים זה ביקור חברותי.
חברים טובים דואגים אחד לשני. לפעמים זה סנדוויץ' ולפעמים זה ביקור חברותי.
איור: עדי דוד

הייתי מת מרעב. הוצאתי את השקית, וגיליתי בפנים שתי פיתות: אחת עם חביתה ואחת עם גבינה. וגם תפוח, פלפל ושקית במבה.

אין על אמא! איך היא ידעה שאני אהיה כל כך רעב?

טוב, האמת היא שאני תמיד רעב. ככה זה בגיל ההתבגרות, אמא אומרת, והיא לא יכולה לראות אנשים רעבים בלי להאכיל אותם.

נטלתי ידיים, לקחתי ביס מהפיתה עם החביתה והתיישבתי בנחת על הכיסא, כששיעול קל נשמע לידי. הסתובבתי וראיתי את שאולי.

"מה קורה?" הוא שאל, ונעץ מבטים מלאי משמעות בשקית האוכל שלי.    

"אני לא מאמין", אמרתי לו, "שוב שכחת את האוכל?!". שאולי הרים את כתפיו וחייך במבוכה.

"מה יהיה איתך?" שאלתי, ובו זמנית הושטתי לו את הפיתה עם הגבינה.

בעניין הזה קיבלתי כנראה את הגנים של אמא.

אחר הצהריים, כשישבתי בחדר מול המחשב, התחלתי פתאום להרהר. ביום ראשון שאולי שנורר אוכל ממני, ביום שני ראיתי אותו מסתובב ליד אוריה ובשלישי חגי נתן לו לחמנייה. ברביעי בכלל לא ראיתי אותו אוכל, והיום הוא שוב הגיע אליי... שאולי באמת שכחן, אבל זה כבר מוגזם! יכול להיות שיש אצלם בעיה בבית? אולי אין להם כסף לקנות אוכל? אולי אבא שלו פוטר או אמא שלו חולה? אבל מה, אני אבוא אליו ואשאל אותו? פדיחה! ואם הכול בסדר ואני אצא טמבל?

התבלטתי והתלבטתי, ובסוף החלטתי שקודם אני אכין את השיעורים באנגלית. המורה ביקשה מאיתנו למצוא באינטרנט "סיפורים מחממי לב" ולכתוב אותם, אז חיפשתי "סיפורים מחממי לב" בגוגל, והתחלתי לעיין בתוצאות. היו באמת כמה סיפורים יפים, על מתנדבים ועל אחים שנפגשו אחרי חמישים שנה. אבל אז ראיתי את הסיפור האמיתי על סוזן. סוזן עבדה בפיצרייה בארצות הברית והייתה אחראית למשלוחים. יום אחד היא שמה לב שכבר כמה ימים, אחת הלקוחות הקבועות לא מזמינה פיצה. סוזן ידעה שהגברת המבוגרת מזמינה מדי יום, והיא התחילה לדאוג. היא נסעה לביתה של הלקוחה, דפקה בדלת, אבל לא הייתה תשובה - והיא הזמינה משטרה. השוטרים פרצו לבית ומצאו את האישה שוכבת על הרצפה. המסכנה שכבה שם כבר שלושה ימים, אחרי שנפלה ולא הצליחה להגיע לטלפון. תודות לערנות של סוזן היא טופלה וניצלה.

עכשיו נשאלת השאלה: איך סוזן העזה להתערב? הרי יכולות להיות המון סיבות למה לקוחה לא מזמינה פיצה. אולי היא נסעה לנופש, או שהיא החליטה לקנות מפיצרייה אחרת? זה יכול להיות מאוד לא נעים לפרוץ למישהי הביתה ולגלות שסתם התחשק לה לאכול המבורגר... ובכל זאת, סוזן לא חששה והצילה את חייה של הגברת.

טוב, אני כבר ידעתי מה לעשות. יצאתי מהבית, הלכתי חמש דקות ברגל ודפקתי על הדלת של שאולי. הוא פתח, והופתע קצת לראות אותי. "אה, הייתי באזור, ונזכרתי שהשארתי את ספר המדעים בבית הספר. יש מצב שאתה משאיל לי אותו כדי שאני אעשה שיעורים?" שיניתי מפני השלום. או מפני הפדיחה, במקרה שלי.

"אין בעיה", אמר שאולי, "חכה כאן, אני כבר מביא לך".

עד ששאולי חזר, הספקתי לראות איך אמא שלו מבשלת בשר לשבת, תוך כדי שאבא שלו מספר לה על משהו שקרה בעבודה. השולחן היה ערוך לארוחת ערב עם כל מה שצריך, וכולם נראו רגילים לגמרי. ובכל זאת, משום מה, לא הרגשתי טמבל בכלל.

"רוצה לאכול איתנו?" שאל שאולי בחיוך נבוך, "לא יודע מה קרה לי השבוע, אבל אני חייב לך שתי ארוחות..."