סיפורים לילד הסרוג

כבר שנים רבות שההכנות לראש השנה בביתנו כוללות את הסיפור "יוסי והגברת הזקנה", ואריזת  משלוחי המנות שלובה ב"שתי חברות ומשלוח מנות".

מרגע שתינוק מוציא הגה מפיו, מצפים ממנו להשלים את "שלום לך אורחת, שלום לך שבת", והתקרבות של ילד לתנור יתר על המידה נענית ב"לא לנגוע בתנור, זה מאוד מאוד אסור".

זהו כבר דור שלישי, או אולי רביעי, שגדל על ספריה וסיפוריה של רבקה אליצור, שזוכים לצאת במהדורות מחודשות ולהיחטף מן המדפים. רק לאחרונה הוציאה ידיעות ספרים את 'על מועדים לילדים' שלה – ספר כבן שישים, בהוצאה מחודשת. השפה השתנתה וגם המציאות, אבל כתביה של אליצור עדיין מהלכים קסם על המספרים והשומעים.

מה עושה דוור עצלן?

רבקה אליצור לבית שמידט נולדה בשנת 1921 בפרשבורג, למשפחה ציונית שעלתה לישראל בהיותה בת תשע. המשפחה בת שמונה הנפשות התיישבה בדירה קטנה ברוממה, ורבקה הקטנה החלה ללמוד בבית הספר רוחמה, כשהיא לא יודעת אף מילה בעברית. בתוך זמן קצר היא הדביקה את הפער והפכה לתלמידה מצטיינת, מאלה שיודעות ונבחרות להופיע בפני קהל.

בגיל 14 החלה ללמוד בסמינר המזרחי להכשרת מורות וגננות. שם פגשה את המורה לתנ"ך פרופ' יהודה אליצור, ואחרי שסיימה את חוק לימודיה נישאו השניים. לבני הזוג נולדו במהלך השנים חמישה ילדים: תמר, שמואל ואורי בהפרשים קטנטנים, אחריהם יואל ובמרחק שנים נוספות ורד. יואל, היום פרופ' יואל אליצור, מספר שלהוריו הייתה זוגיות מיוחדת. הייתה ביניהם הערכה וחיבה, הם שיתפו פעולה זה עם זה והשרו סביבם נחת. לימים היה פרופ' יהודה אליצור מעורכי 'דעת מקרא' וכותבי האטלס, וכתב ערכים מקראיים לאנציקלופדיה העברית. גם בין ילדי המשפחה שררה רגיעה ונחת, הם שיתפו פעולה ביניהם ולא הרבו לריב.

פרופ' אליצור מספר שאמו כתבה מגיל צעיר מאוד. היו יצירות שהיא פרסמה פעם או פעמיים, ולא רצתה לפרסם עוד. "היה לה סיפור מצויר ב'הצופה לילדים' בשם 'נחמן העצלן', שם כתבה סיפורים מבדחים". פעם אחת כתבה על נחמן שהלך לעבוד בדואר, להיות דוור. כשעבר מרחוב לרחוב והשמש קפחה על ראשו, הוא אמר לעצמו שהעבודה קשה מאוד, אז אולי הוא פשוט ישלח את המכתבים בדואר...

כילד לאמא כותבת, מספר אליצור, היא ניסתה עליהם שירים וסיפורים חדשים שכתבה, והייתה בוחנת את טיבם לפי התגובות שלהם. גם אביהם היה מבקר היצירות שלה והרבה לפרגן. "הרבה מהשירים והסיפורים מיוסדים על חוויותיה כאמא", אומר פרופ' יואל אליצור, כמו "ורד ורד תני לי יד/ לא, אני, לבד לבד/ בואי נסרוק את הצמה/ ורד ורד בעצמה", שנושא את שמה של צעירת הילדים. או "בת שנתיים היא תמר/ וסוחבת כל דבר/ רגע אמא לא תביט/ ותמר תסחב מפית/ ספל תה וכוס זכוכית", כשם הבת הבכורה. גם אורי, הלא הוא העיתונאי אורי אליצור ז"ל, מופיע לא אחת בשירים ובסיפורים. גם בתור התינוק, שאחיו מחכה בקוצר רוח שיגדל ולבסוף משקה אותו במים מהמשפך כדי לזרז את התהליך, וגם בתפקיד ילד שמנסה ללכת לארץ איבוד ולהביא משם את כל החפצים שאבדו לו.

"אורי שהולך לאיבוד למשל", אומר פרופ' אליצור, "הוא סיפור אמיתי, ומתאים לדמותו של אורי. אבל לא הרגשנו שסיפורים שנכתבו עלינו חושפים משהו. סיפור כזה אולי מגלה את החולשה של הילד, אבל אמא אוהבת ומכילה אותו. הילד לא מסודר, אבל הוא נשמתי וחי את הרגע". האם כיבדה את הילדים, את נפשם ואישיותם, והתייחסה אליהם כאל מבוגרים שצריך לעזור להם לפעמים, הוא מסביר. במקרים לא מעטים, כתיבתו של סופר ואישיותו הן שתי ישויות נפרדות, אבל אצל אליצור, כך נדמה, החיבה לילדים והעין הטובה לא היו רק נחלת מכונת הכתיבה, אלא קרנו מאישיותה וילוו אותה גם עם ילדיה הפרטיים וגם ביחסה לתלמידיה בבית הספר.

"המורים לא מושלמים"

אליצור לימדה במשך שני עשורים בבית הספר 'מעלה' בירושלים. לפי עדותה של רבקה שאול בן צבי, היום חוקרת ספרות ומבקרת ואז תלמידתה, היא הייתה מחנכת דגולה. "היא הייתה דמות שכולנו הערצנו. אני וחברותיי ראינו בה דגם לחיקוי. היא הייתה אצילית, מאוד יפה, זקופה ועדינה. כשהיא הייתה נכנסת לכיתה היה נכנס איתה זוהר, היופי החיצוני חפף לפנימי, ופרט לכך היא הייתה דמות כריזמטית".

למרות השנים שחלפו, היא זוכרת ממנה אמרות חינוכיות רבות. "כשהיא הסבירה לנו את 'בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן' היא אמרה: 'אנחנו המורים לא תמיד מושלמים, אבל תהיו אסירי תודה למורים, כי הם נותנים לכם כפי יכולתם'". בדיעבד, כשהיא בוחנת את הדברים על רקע התקופה שבה נאמרו, שאול בן צבי מבינה שהם היו יוצאי דופן. זו הייתה תקופה שבה המורים שלטו בתלמידים שלטון ללא מצרים, לא היו אז זכויות התלמיד או הילד. "אז שמורה תציג את עצמה כלא מושלמת? זה דבר מיוחד, במיוחד שבמקרה שלה חשבנו שהיא מושלמת, אבל היא לא התנהגה ביהירות, אלא בטבעיות".

לדבריה, אליצור הייתה מורה רגישה, שידעה להעצים ולקדם תלמידות שונות לפי כישרונותיהן ולתת להן מענה רגשי. כישרונה הספרותי בא לידי ביטוי בכיתה בהעברת חומרי הלימוד בצורה חיה ודרמטית. "הכול היה מלא וחי. היא לימדה אותנו סיפורים ותנ"ך, וקיבלנו ממנה המון אמונה מתוך הדרך שבה התייחסה לתנ"ך ולחיים".

אליצור הייתה תלמידתה של נחמה ליבוביץ' בסמינר המזרחי. הידע שלה היה רב, והיא לימדה את רש"י כמו שנחמה הייתה רוצה. "היא האהיבה אותו מאוד, והשאלה מה היה קשה לרש"י הייתה טבעית ופשוטה". אליצור גם התרגשה משיבת ציון וממאורעות לאומיים. היא ראתה בכך את התגשמות חזון הנביאים, תחושה שספגה מהוריה שעלו לארץ והנחילה הלאה לילדיה, שאחר כך הקימו את עפרה וכפר אדומים. ילדיה אורי ויואל אף היו מראשי גוש אמונים.

"זכות להיות במחיצת ילדים"

במשך שנים שימשה אסתר חטב כמפקחת על גני חמ"ד. בתפקידה זה, היא הייתה מסיירת גם בספריות של הגנים ומוצאת בהן "ספרות ישראלית מצוינת וספרות מתורגמת מצוינת, אבל על עולם קיום המצוות לא היו ספרים, ואם כן, הם היו מנקודת מבט מגויסת מדי". לפני חמש שנים, עת נכנסה לתפקידה כמפקחת על כלל גני החמ"ד, פנתה למשפחת אליצור בבקשה להוציא מקבץ של סיפורים ושירים מיצירתה של אמם. המשפחה נתנה את ברכתה, והספרים, באיורים חדשים, הגיעו לגני הילדים. "הספרים", אומרת חטב, "התקבלו באהבה רבה. ההורים חזרו לילדותם שלהם והביעו התלהבות ושמחה בפני הגננות".

לדברי חטב, דווקא סופרי ילדים צריכים להיות מוכשרים ביותר. היא מצטטת את הרב קוק באומרו שזו התקופה המכוננת בחייו של האדם. "סופר שכותב לילדים צריך לזכור את ילדותו. הוא צריך לזכור את סקרנותו ולהיות מאוד בתוך המציאות ההתפתחותית של הילד". את זה, היא חושבת, היה לרבקה אליצור. "היא הייתה מורה, ואמרה שבעיניה זו זכות להיות במחיצת ילדים, על הפלא והחן שלהם. היא הביטה על הרגישות האינטלקטואלית שלהם. הלוואי שכולנו כמחנכים היינו יכולים לראות חינוך כמו שרבקה ראתה".  

ואכן, באחד הראיונות שנעשו עמה, אליצור התבטאה בעצמה כך: "הגיל של הגן, שלמענו בעיקר אני כותבת, הוא גיל הספיגה הגדולה וההתרשמות השוקקת. הילד קולט קליטה חזקה ועמוקה. הרשמים שהוא מקבל מסביבתו ניטעים בו ונטבעים בו, ולעתים נקבעים בו לכל ימי חייו. דבר זה הוא זכות גדולה לכל מי שעוסק עם ילדים, שכן אין לך דבר נותן סיפוק לאדם יותר מן הידיעה שעבודתו משפיעה ובת קיום, וגם מטיל עליו אחריות גדולה". חטב מציינת את מגוון המציאויות הילדיות הנהדרות כלשונה שאליצור מציגה בספריה: את מעגל השנה, את ההליכה לאיבוד וגם פציעות, שאצל ילדים הן דבר יום ביומו. "כשהייתי גננת בגני טל, הבאנו ציוד מהמרפאה והמחזנו את 'פנו דרך לגיבור פצוע ברך'".

נושא אחר שאליצור נגעה בו היה עלייה וקליטה בארץ. אולי בגלל שחוותה אותו בעצמה, ואולי בגלל שראתה בכך התגשמות קיבוץ הגלויות. בסיפור "על כנפי נשרים", למשל, יושב סב בתימן ומדביק את נכדו באהבת הארץ ובכיסופים אליה. הסב אמנם עיוור, אבל בעיני רוחו הארץ מוחשית מאוד. הסב מבטיח לנכדו, ציון, שה' יביא אותם לארץ על כנפי נשרים, אפילו שהם לא יודעים מתי או איך יתרחש הדבר. יום אחד מגיע שליח מארץ ישראל ומספר להם שהמדינה קמה ושהם מוזמנים לעלות לארץ ישראל. ציון וכל משפחתו מתפעלים מן הנשר הגדול, המתכתי והרעשני שמגיע לקחת אותם אל הגאולה. את הסיפור הזה אימץ החמ"ד, ולמרות שהוא נכתב לפני עשרות שנים, המחיזו אותו לא מזמן עולים מאתיופיה במרכז קליטה באיבים, בהתרגשות גדולה. השליח שהגיע אליהם והודיע שיביא אותם לארץ עשה זאת אך לפני שנתיים. "הסיפורים נכתבו לפני זמן רב, אך לא נס ליחם בכלל", מעידה חטב.

גם המבוגרים מרגישים בנוח

כדי לנסות להבין מה הופך את אליצור וספריה לכל כך רלוונטיים גם שנים רבות אחרי שנכתבו, שוחחנו עם ד"ר יעל שגב, מרצה לספרות ילדים במכללת אורות ישראל ויועצת אקדמית לוועדת ספרות במגזר החרדי. לדברי שגב, אליצור היא קודם כול סופרת ילדים טובה. "השפה שלה פשוטה, אבל לא פשטנית. היא רצתה לכתוב שירים שהילדים יוכלו להבין בהם כל מילה, אבל גם להעשיר את הילדים, לכן היא הרבה פעמים מוסיפה מילת הבהרה או ביטוי נרדף, כמו 'כעסה - גערה'".

פרט לכך, היא מציינת, הילדים בסיפוריה הן לא דמויות פלקטיות שעושות מה שמצופה מהן, או שלא טועות אף פעם, הן מציאותיות. בספרה 'סוד כמוס לדובי' יש מגוון שירים על קשיים של ילדים. על קנאה בין אחים, על ילד שמצייר על הקירות ולא מבין מדוע אמו לא שמחה ביצירותיו, וגם על ילדה שדחפה את אחיה, התיזה מים ושברה כוס, ועצובה מכך שאמה כועסת. בסופו של דבר, אמא לוחשת לילדה "מתוקה" ונושקת לה. "מוטיב הפיוס מופיע בכל היצירות, תמיד זה מסתיים בכך שההורה מקבל ואוהב. הילד, שתיקן את מעשיו, יוצא בתחושה טובה".

במקביל לכך, מסבירה שגב, אליצור מכבדת גם את המבוגרים, דבר שלא תמיד נהוג בספרות החדשה. "החל משנות ה‑70 רואים לפעמים דמות מבוגר נלעגת. למשל ב'אבא עושה בושות' או ב'הילד הזה הוא אני' המבוגר נראה רע. מבוגר שצריך לקרוא סיפור כזה לילד, לא מרגיש נוח. הסיפורים של אליצור אמנם מייצגים חוויות של ילדים, אבל עדיין המבוגר יכול לראות בהם את עצמו ולא להרגיש חוסר נעימות".

אליצור, אומרת שגב, מתווכת לילד את אמו ואת מה שהוא רואה סביב, כמו בשיר שכולנו יודעים לדקלם: "אמא עוצמת עיניים/ ומרימה הידיים/ לה מטפחת לבנה/ אמא אמא את ישנה?/ שקט ילדונת, הסי בת/ אמא הדליקה נרות שבת". הילד עלול לשאול את עצמו: מה עושה אמא? מדוע היא לא עונה לי? ורבקה אליצור העידה שהיא מרגישה כמי ש"אוחזת פנס בידה ומסבירה לילד את הסיטואציה שהוא רואה בכל שבת, ומאירה לו".

עברו כל כך הרבה שנים מאז שאליצור כתבה. איך את מסבירה שאיש עדיין לא הצליח להיות פורה וקולע כל כך להוויית חייהם של הילדים הדתיים, למרות שאנשים דתיים כותבים היום לא מעט?

"יש משהו בספרות ילדים שאנשים נוטים לזלזל בו. כל מי שיודע לכתוב מרגיש כשיר לכתוב ספר ילדים, כי זה נראה ממש קל. קשה לנו לראות את הייחודיות שבספרות ילדים", היא אומרת ומוסיפה: "כששאלו את סופרת הילדים מרים רות איך כותבים ספרות ילדים, היא אמרה 'כמו למבוגרים, רק יותר טוב'. גם לאה גולדברג אמרה שספרות ילדים צריכה להיות יותר איכותית ומחנכת, אבל לאו דווקא בצורה דידקטית".

רבקה אליצור הסבירה בעצמה בראיונות שונים כיצד ראתה את היהדות, ואיך כילדה עולמה היה בנוי: "עברית לא ידעתי לדבר, אך היו מושגים בעברית שהיו חלק מעולמי תמיד: האבות, אברהם יצחק ויעקב, החיים היהודיים בבית, השבת, החגים, התפילות וארץ ישראל היו בשבילי שלמות אחת... כל הדברים האחרים שיש בהם עניין לילדים, התבוננות במה שמסביב, האהבות והפחדים... היו באיזשהו אופן קשורים באותו הווי חיים". לכן, היא מסבירה, על זה היא כותבת, ולא כאילוץ, אלא באופן טבעי.

סיפוריה של אליצור תמיד נושאים מסר. פעם של נתינה, פעם של עזרה לחלש, ופעמים אחרות של התפייסות עם הורים או חברים. אבל אליצור העידה על עצמה שהיא כותבת לפי תומה, ולא מתכננת לימוד לקח או מוסר: "בשעת הכתיבה אני פועלת לפי תחושה והבנה רגשית של ילדים שאני מכירה או של הילדה שהייתי בעצמי, ועדיין זיכרונה וזיכרון חוויותיה שמור עמי". לדעתה, סיפור כן יכול לחנך ולעצב את הילד, אבל אין לכתוב כדי להשפיע חינוכית. מה שחשוב הוא הצגת סיטואציה אמיתית שלא יופתה או סולפה. אחרי שהסיפור יהיה מעניין, אפשר יהיה לבדוק מה נלמד מהסיפור. באותו אופן, סברה, המחנך יוכל לחנך רק אם הוא נותן דוגמה טובה ואמיתית של הדברים שאליהם הוא רוצה להביא את תלמידיו.   

הסיפור עוד ממשיך

כאמור, אליצור כתבה מגיל צעיר, אבל לא הוציאה את כל כתביה לאור. בהתחלה שילבה את הכתיבה עם ההורות וההוראה, אחר כך התמסרה לכתיבה לגמרי. כאמא, מספר יואל, לא הייתה בבית אווירת "שקט, כותבים". היא עשתה זאת בין לבין ומצאה לכך את הזמן המתאים.

את ההצלחה וההערכה היא חוותה עוד בחייה. אולי לא ידעה אז שימשיכו לקרוא וללמוד אותה במשך שנים, אבל גם ההערכה שקיבלה לא שינתה את הליכותיה או גרמה ליוהרה, מעיד הבן. בשנותיה האחרונות הייתה נוסעת לגנים ולבתי ספר ברחבי הארץ ונפגשת עם ילדים, או מקבלת מכתבים בעקבות סיפור או שיר, ואת המגע הזה היא מאוד אהבה.

מתוך חמשת ילדיהם של פרופ' יהודה ורבקה אליצור, שלושה היו לפרופסורים. תמר ואורי עשו שני תארים באוניברסיטה. הבן, פרופ' יואל, מספר שזה "מהבטן, מהחינוך". בבית הייתה אווירה של למידה ועניין, שהגיעה לשיא בארוחות השבת המשפחתיות. "אמא הייתה שואלת שאלה על פרשת השבוע, אבא היה מפתח אותה ועונה, ואז אמא הייתה מוסיפה ואנחנו היינו משתתפים". בזמן לימודיו בישיבת נתיב מאיר, התקשה יואל לוותר על האווירה המיוחדת בבית. הוא העדיף לצעוד שעה ברגל ולא להיות עם חבריו בישיבה, כדי לסעוד עם המשפחה בבית ולהיות חלק מהשיחות האלה.

רבקה אליצור נפטרה עוד בטרם מלאו לה 60 מסרטן הלבלב. הרופאים אמרו שאין טעם לענות אותה בטיפולים, כי אלה לא יועילו. בחייה הקצרים היא הספיקה להיות אם, מורה וסופרת מוערכת.

כשהמשפחה ישבה שבעה הביאה אחת מחברותיה מכתב שנתנה לה אליצור לפני נישואיה. אליצור כתבה לה שהיא כל כך אוהבת את מי שעומד להיות אישהּ, והיא בטוחה שצפויים להם חיים שלמים, אבל בכל זאת היא חוששת מכך שלפי הסטטיסטיקה הוא ילך מן העולם לפניה, ואת זה היא לא תוכל לסבול. פרופ' אליצור האריך ימים עד גיל 86, ואף נשא לאישה שנייה את אחותה של רבקה.

הספרים של אליצור ממשיכים לצאת לאור מדי כמה שנים במהדורות מחודשות, לשמחתם של הילדים, ההורים ואפילו סבים וסבתות צעירים, שהספיקו לגדול על היצירות שלה. פרופ' יואל אליצור מעיד שלא אחת הוא הוזמן לגנים של הנכדים וסיפר על הסבתא-רבא הסופרת. לנכדים שלו זה נותן המון גאווה, ולמשפחה נחמה. "בדרך הזאת היא ממשיכה להתקיים, וזה לא קורה בדרך כלל".