בשבע מהדורה דיגיטלית

עולם הזעזועים

אם המנהיגים שלנו רוצים לדבר על צדק, קודם כול שישכנעו את עצמם שאנחנו הצד הצודק. את יתר אזרחי העולם עדיף פשוט לזעזע.

אבי סגל , ט"ז בחשון תשע"ו

המנחה של פופוליטיקה מטיף מוסר ל"בריון" מוטי יוגב? דן מרגלית
המנחה של פופוליטיקה מטיף מוסר ל"בריון" מוטי יוגב? דן מרגלית
צילום: פלאש 90

לפני שנים, בימי משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, הוקרן סרטון מזעזע בחדשות הערוץ הממלכתי והיחיד של ישראל.

אישה דרום אפריקנית שחורה, שנחשדה בשיתוף פעולה עם הלבנים, הועלתה באש ונשרפה חיה בידי קבוצה של פעילים שחורים נגד השלטון. זאת הייתה אחת הפעמים הנדירות שבהן נחשף הצופה לצד האפל של המאבק באפרטהייד, שניות בודדות של הצגת האופוזיציה השחורה כאספסוף אלים ולא כחבורה של צדיקים גמורים כמו בסרט מוסר הוליוודי. אם להנהגת האפרטהייד הייתה מחלקת דוברות ראויה לשמה, היא בוודאי הייתה מקרינה את הסרטון הזה בלופ אינסופי לעיני כל העולם ואשתו. היה זה מסוג המראות שיכלו לזעזע אפילו את המתנגדים החריפים ביותר למשטר הגזעני הלבן.

במדינת ישראל, בניגוד למה שחושבים עלינו באוניברסיטאות המערב, אין משטר אפרטהייד. בסדר, יש לנו ממשלה שתומכת לפעמים בטיהור שטחים מיהודים, אבל זה לא נחשב. ישנם לא מעט הבדלים בינינו ובין השלטון הלבן שהיה בדרום אפריקה, והבולט ביניהם הוא שאנחנו צודקים. דווקא משום כך מתקשים רבים בתוכנו להבין את כישלון ההסברה הישראלית, את חוסר היכולת שלנו להראות לעולם מי הצד הצודק בסכסוך המזרח-תיכוני, מי התוקפן ומי הקורבן, מי מחנך לשלום ומי מסית לאלימות. דווקא מפני שאנחנו צודקים, אנחנו מתאמצים יותר מדי להוכיח את זה.

הגיע הזמן להפנים: השאלה מי צודק היא כל כך שנות השבעים של המאה שעברה. זה לא מעניין אף אחד. יכול ראש הממשלה נתניהו לשאת נאומי תוכחה רהוטים וממורקים, גדושים בהסברים היסטוריים ובתובנות מדיניות נבונות, ולאיש ברחבי הגלובוס לא יהיה אכפת. סרטון אחד של זוועות בקרב ערביי יו"ש יתרום להסברה יותר מאלף נאומים. מראות אלימות בתוך החברה הערבית וממנה החוצה יעשו בשבילנו חלק גדול מהעבודה. העולם המערבי, אנטישמי ככל שיהיה, לא יוכל להדחיק לאורך זמן נאומים קיצוניים מסיתים, אלימות פנים-ערבית ורצח של תינוקות וילדים יהודים בדם קר.

במקום לסמוך על פרסומים אקראיים של אזרחים וארגוני ימין ביוטיוב, צריכה הממשלה לנהל מחלקת הפצת זוועות במשרה מלאה, כולל גיוס סוכנים וציודם במכשירים קטנים, חדשניים ומשוכללים שנקראים סמארטפונים. על ישראל לרגל בתוך החברה הערבית-מוסלמית, לצלם הכול ולהפיץ הכול תחת הכותרת "הם לא בשלים למדינה". שטיפת מוח במקום תעמולה אקדמית ומורכבת. דה-לגיטימציה של האויב במקום התפארות בצבא המוסרי בעולם.

דווקא בנימין נתניהו, שנסק לראשות הממשלה על כנפי הסיסמאות של ארתור פינקלשטיין, אמור להבין את כוחה של שטיפת המוח ואת חוסר התוחלת של הסברה עם תוכן. למרות זאת, האיש ממשיך לשאת נאומים ארוכים ובנויים לתלפיות, ותומכיו בימין ממשיכים להתמוגג מכל מילה ומכל שתיקה. בהסברה שכזאת יש מעט מאוד תועלת. רוצים המנהיגים שלנו לדבר על צדק? קודם כול שישכנעו את עצמם שאנחנו הצד הצודק. את יתר אזרחי העולם עדיף פשוט לזעזע.

פופוליטיקה השוואתית

"מוטי יוגב הוא בריון לשוני", כך צייץ השבוע העיתונאי ואושיית הטוויטר דן מרגלית בעקבות מתקפתו של חבר הכנסת הימני על בית המשפט העליון. אחזור על זה פעם נוספת: מרגלית – האיש שתרם לתרבות הישראלית את התוכנית הבריונית 'פופוליטיקה', האיש שרק לפני ימים אחדים הדביק לפוליטיקאית את הכינוי "זהבהל'ה גלאונל'ה" – מעניק כעת לפוליטיקאי אחר את התואר בריון לשוני. איט טייקס וואן טו נואו וואן, מסתבר.

מה שמזכיר לי אירוע רדיופוני מן העבר בכיכובו של טומי לפיד ז"ל, עמיתו של מרגלית ב'פופוליטיקה'. מיודענו המנוח אורי אורבך, שהגיש עם עירית לינור את התוכנית 'המילה האחרונה', מתח ביקורת כלשהי על התנהלותו של לפיד, אז שר בממשלת ישראל. יו"ר שינוי לא נשאר חייב ושלח תגובה נזעמת ובה גינוי להשתלחותו גסת הרוח של אורבך. "תגובתך?" פנתה לינור בשאלה אל שותפה להגשה, ואורי גיחך מתחת לשפמו וענה בשלוות נפש: "בסדר, תרשמו שטומי לפיד קרא לי גס רוח".

פינת דרושים

עורך דסק באתר ynet פוטר מעבודתו, אחרי שהעלה בפייסבוק תמונה של בנימין נתניהו במדי אס אס. בעקבות הסערה פרסם העורך המפוטר, גלעד הלפרן שמו, סוג של התנצלות: "זה היה ליקוי רגעי בשיקול הדעת שאני מתחרט עליו. לא אני יצרתי את התמונה, והיא צורפה לפוסט סאטירי שעלה בעמוד הפייסבוק הפרטי שלי ולא הובן כראוי... אני נכד לניצולי שואה ודבריו של ראש הממשלה שניקו את היטלר מאחריות קוממו אותי. מעולם לא הייתה לי כוונה להסית נגד ראש הממשלה". תגובה עניינית וראויה, בלי שום ציניות. באמת שלא. באמת.

וכעת, משהובעה חרטה, ראוי שנסלח לאותו עורך פוחז וננסה לסדר לו ג'וב חדש. ובכן, עיתונאי צעיר ונמרץ מחפש עבודה. הכישורים: שיקול דעת לקוי, כשלים בהבנת טקסטים, העתקת יצירות ופרסומן בלי קרדיט, נטייה לכתוב שטויות שידרשו התנצלות מאוחר יותר, חוש הומור בעייתי ושנאה יוקדת לבנימין נתניהו.

רגע, ynet, כרגע חסר לכם עורך, לא? יש לי מישהו שמתאים לכם בול.