בשבע מהדורה דיגיטלית

חזון החומוס והנעליים

עשיתי זאת. העזתי לצאת השבוע לקניות בשכונת גאולה בירושלים

ידידיה מאיר , ט"ז בחשון תשע"ו

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

      

1

האמת? היה הרבה פחות נורא ממה שחשבתי. לקראת יום השנה העגול לרצח רבין הייתי דרוך.

חשבתי שמתרגשים עלינו ימים נוראים מבחינה תקשורתית, ציבורית ופוליטית, אבל נדמה לי שאפשר כבר לסכם ולחזור לשגרה. אולי בגלל מזג האוויר הסוער, אולי בגלל הפאשלות של חברת החשמל, אולי פשוט כי ממשיכים לנסות לדקור פה יהודים מסביב לשעון – היארצייט של רבין ז"ל לא הפך לכותרת ראשית. הטקסים אותם טקסים, השמאל אותו שמאל, הימין אותו ימין.

רק דבר אחד הולך והופך ליותר הזוי ומוזר: 'שיר לשלום'. משנה לשנה מילותיו של המנון יום רבין נשמעות מנותקות יותר ויותר מהמציאות. כאילו רבין היה ילד פרחים היפי משנות השישים, ולא ביטחוניסט ורמטכ"ל במיל'. "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות", למשל. אני באמת אשמח לשאת עיניים בתקווה, אבל מה לעשות שאני חייב להחזיק מערוך ביד אחת ונונצ'קו ביד השנייה, כשמאחוריי מג"בניק ובטונדה.  

2

הכותרת היחידה שהדהדה פה ביום הזיכרון לרבין הייתה קריאתו הנרגשת של הנשיא נגד חנינה ליגאל עמיר.

וכך הכריז ריבלין בקול סדוק ומלא פאתוס: "כל עוד אני נשיא מדינת ישראל, לא ייצא הרוצח לחופשי. תיבש ימיני אם אחתום אי פעם על חנינה לאיש הארור הזה. לעולם לא!". נו, באמת. תדבק לשוני לחיכי אם נושא החנינה ליגאל עמיר עומד על הפרק בישראל. אפשר ממש לחשוב שכמו מתווה הגז, או ממשלת אחדות, מדובר באיזו סוגיה בוערת שהציבור הישראלי חלוק לגביה. אני מכיר ארבעה אנשים, אולי, שתומכים ברעיון כזה: גאולה עמיר, שלמה עמיר, חגי עמיר ולריסה טרימבובלר-עמיר. אז מה הטעם בכותרות חלולות כאלה, בקול תרועה רמה?

עשרים שנה, ועדיין לא מצאנו תוכן אחר ומשמעותי למלא בו את היום הזה? למה יום שבו נרצח ראש ממשלה (דבר מזעזע!) הוא יום שבו עוסקים רק בקילוס ההסכם המדיני הכושל של הנרצח ובהשמצת כל מי שהתנגד לדרכו?

ביום שלישי השבוע ציינתי באוזניו של חבר איך התאריך העגול וההיסטורי עבר כל כך רגוע, לדעתי. וכך הוא ענה: "שכחת? רק י"ב בחשוון עבר. הארבעה בנובמבר עוד לפנינו. ככה זה, יש תאריך עברי ויש תאריך לועזי, ובאמצע? באמצע יש חול המועד רבין". וואלה. אז הנה התחזית המעודכנת לשבוע הבא: פולסא דנורא, דין רודף, המרפסת בכיכר ציון, ארון הקבורה בצומת רעננה, הרגו לנו את השלום. קחו מטרייה כשאתם יוצאים מהבית.

3

ומה באמת השתנה מאז אוסלו? פעם, כשדיברו על השלום, דיברו עליו בעיניים בורקות. "יום אחד יבוא שלום", אמרו לנו בשמאל תוך כדי הפרחת יונים צחורות על מדשאות הבית הלבן. "יום אחד יבוא שלום ואז נוכל לנגב חומוס בדמשק".

היום חזון השלום מצומצם הרבה יותר: עד לתחילת השבוע הלך הקטן שלנו לגן בסנדלים. הסיבה היא כזאת: אם אני כבר לוקח את הקטן לקנות נעליים לחורף – אז אני כבר לוקח את הבינוני להסתפר, ואת הילדה לקנות כלי כתיבה, ואת עצמי לקנות משהו שאני צריך למחשב, וזה כבר הופך לבילוי משפחתי רב חנויות וחשבוניות, שמסתיים תמיד גם בקניית ארטיק לכולם. אבל במצב הביטחוני הנוכחי, החלטתי לוותר על הטררם ולחכות קצת, עד השבוע. "זהו, ילדים, יוצאים לקניות", הכרזתי אחרי שיומיים לא קרה משהו בירושלים, והקטן שאל: "זהו? נגמרו המחבלים?". תראו מה זה. איתי דיברו על החזון של חומוס בדמשק, לילדים של היום השלום זה ללכת לקנות נעליים ב'נעלי דובי' בשכונת גאולה.

4

יש אנשים שחיים את התורה, אבל ממש. מחוברים לפרשה ולתאריך העברי, ויודעים איך בכל יום ויום כל זמן מאיר בתכונתו. הלוואי שהייתי כזה, אבל נדמה לי שבימים אלה כל אחד מאיתנו זוכה לכך, לפחות קצת. מי שעוקב אחרי פרשיות השבוע – מחבר אוטומטית בין העבר להווה, ומבין מיד את כל הסיפור.

אתה קורא על יצחק וישמעאל בניו של אברהם, והפרשה פשוט נותנת לך את הפרשנות הכי אקטואלית למהדורת החדשות האחרונה. איך אפשר לאטום אוזניים? בעל הקורא בבית הכנסת פשוט מתאר לך בשבת בבוקר איך הכול התחיל כבר אז, ואז במוצאי שבת אתה שומע ברדיו איך הכול ממשיך גם היום. יצא לי לשמוע כמה מהלכים תורניים-אקטואליים על המצב בימים האחרונים מהאנשים שסביבי. אחד מהם שם לב לבקשה של אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך". יש פרשנויות רבות לאמירה הזאת של אברהם על ישמעאל, רגע אחרי שהוא מתבשר על לידת יצחק, אבל הוא טוען שברמת הפשט אברהם פשוט מתחנן: לו ישמעאל יחיה לפניך, כלומר, שישמעאל ירצה לחיות ולא יתאבד, שלא יהפוך לשאהיד...

5

ועכשיו ברצינות: הרב משה שפירא, רב ואיש מחשבה מפורסם בציבור הליטאי, מסר בימים אלה שיעור על המצב וגם הוא חיבר, כמובן, בין הפרשות בספר בראשית ובין החדשות. קיבלתי בימים אלה את התמליל השבועי של השיחה הזאת, ונדמה לי ששווה לצטט כמה דברים משם: "אנחנו נמצאים במצב שהוא לגמרי לא נורמלי. רצון החיים משותף לאנושות כולה, וכאן בני אדם מתנהגים באופן לא סביר, ועושים מעשים כשהם יודעים בוודאות גמורה שהם ימותו תוך שלוש שניות. הרי אפילו כלב לא יכניס את עצמו לסכנת חיים רק כדי לנשוך. זה נגד כל טבע שהוא, זו צרה מוזרה מאוד. הכול מצביע על כך שזו לא צרה כמו כל הצרות, ומה שמבקשים מאיתנו הוא משהו אחר בכלל. אז מה רוצים מאיתנו, במכה כזו שהתחדשה? המציאות צועקת לנו שחייבים להתפלל! אם משמיים היו רוצים לעשות לנו צרות, לא צריך הרי לשנות טבע. הרבה שלוחים יש למקום כדי לעשות לנו צרות צרורות. הסיבה היחידה לצרה מוזרה שכזו היא התפילה. אומרים לנו כאן להתפלל מעומק הלב, מעומק האמונה שבכוחה לשנות את הטבע.

"הקב"ה רוצה תפילה. נאמר בחז"ל שהאבות והאימהות סבלו מעקרות כי הקב"ה התאווה לתפילה שלהם. הקב"ה חפץ בתפילתם של צדיקים. אנחנו קיימים בעולם בזכות תפילת האבות. אברהם ושרה לא היו יכולים ללדת על פי הטבע, ואלמלא תפילתם כך היה נשאר המצב, ואנחנו לא היינו. אנחנו קיימים בעולם רק בזכות תפילת האבות. בני ישמעאל יורדים לחיינו ולא נותנים לנו מנוח כי גם להם יש כוח. אברהם הרי ביקש 'לו ישמעאל יחיה לפניך'. גם הם קיבלו משהו, חלק בארץ הקודש. כל המחלוקת היא בגלל שהם רוצים חלק בזכותו של אברהם. זה לא ויכוח על הקרקע, על הארץ, אלא על השייכות לברית שנכרתה עם אברהם אבינו. והאבות הנחילו לנו את התשובה: תפילה. לא תפילה שהיא הצלה מהצרה, אלא תפילה שהיא בעצם הסיבה לצרה. היא מלכתחילה מגיעה כסיבה לצרה. הקב"ה רוצה את תפילתנו. מי שחושב שהוא יודע מה הסיבה למה שקורה עכשיו הוא שוטה גמור. ישנה סיבה אחת: אנחנו התרחקנו מהאבות. אנחנו לא מתפללים. זוהי מחלוקת על הזכות בבריתו של אברהם אבינו, ואם נחזיק את עצמנו במה שאברהם הנחיל לנו, אנחנו ננצח".

לתגובות: yedidyam@netvision.net.il

וגם זה קרה השבוע ברחובות ירושלים: העירייה החליטה לנקות את העיר מכתובות הנ-נח הרבות שמלכלכות את קירותיה. תגובת המקשקשים: אין ייאוש בעולם כלל צילום סלולרי: ידידיה מאיר