במשך תקופה ארוכה מאז שלוש היריות בכיכר, חובשי הכיפות הסרוגות הותקפו בתקשורת, בפוליטיקה ולפעמים גם בסתם מפגש אקראי ברחוב או באוטובוס.
אבל באופן מפתיע, יש מי שדווקא אותה נקודת מפנה שלילית ביחס למגזר הדתי גרמה לו לרצות לחזור ולהתקרב אליו.
שתי דמויות, מהבולטות כיום בנוף הסרוג, עשו את המסלול חזרה לחיק הדת דרך כיכר מלכי ישראל של אז. "אחרי בה"ד 1 הורדתי (את הכיפה – ח"ר)", סיפר בריאיון נפתלי בנט, כיום שר החינוך ויו"ר מפלגת הבית היהודי. הוא היה קצין בסיירת מטכ"ל שבחר להוריד את הכיפה בגלל מה שכינה "משבר אמונה". אבל אז הגיע רצח רבין, ודווקא בעקבותיו הכיפה חזרה: "אחרי הרצח, כשראיתי מה נעשה לציבור שלנו, כל הציבור הואשם", סיפר בנט, "החלטתי שלא יכול להיות שיש לי 80 חיילים והם לא יידעו שאני מהציונות הדתית".
דרך קצת שונה עשתה העיתונאית סיון רהב-מאיר. בטורה האישי ב'ידיעות אחרונות' לפני כשבועיים, תיארה רהב-מאיר את עצמה ערב הרצח כילדה-טובה-הרצליה, תלמידה חילונית וחרוצה שלא הכירה כמעט ספר יהודי אחד. מפגשי הפיוס שאליהם נשלחו היא וחבריה מטעם בית הספר לאחר הרצח, כללו גם אוהל הידברות בכיכר רבין עם בני תנועות נוער שונות. המדריך חובש הכיפה חילק דף מקורות שדן בצלם אלוקים של האדם ובאיסור לרצוח, והאור הגדול והלא-נודע מבחינתה החל להידלק. "רצח רבין היה נקודת שפל, שגרמה לי לצאת למסע ארוך ולהתחיל לקחת אחריות על היהדות שלי", היא מסכמת, וממשיכה: "מה יחשבו אם אגיד: רצח רבין החזיר אותי בתשובה?".
"כואב לי על השתיקה"
אבל נראה ששני סיפורי המיקרו האופטימיים של בנט ורהב-מאיר בעקבות הרצח, אינם מעידים על תהליכי המאקרו האחרים שעבר המחנה הדתי-לאומי מאז אותו מוצאי שבת, ופונים לכיוונים שונים. "השינוי המרכזי שחל בציבור הדתי מאז הוא נטייה יותר חזקה להשפיע, ללכת למרכז, לא להתבודד בימין", מגדיר הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, את התהליך.
הדבר בא לידי ביטוי גם ביוזמה לאמנת גביזון-מדן. "היוזמה הייתה בין השאר גם בעקבות הרצח", מספר הרב מדן. הרב מדן מתאר שרשרת של פעולות דתיות-לאומיות ציבוריות שנבעו מתוך הרצון לצאת מהבידוד ולהתקרב למרכז לאחר הרצח: הקמת קבוצת רבני צֹהר על מרחב פעולותיהם, ובעקבותיהם כעבור שנים קבוצת רבני 'בית הלל', "תפילות, חגים ושיעורים משותפים לדתיים וחילונים. הרבה גרעינים שקמו מההתיישבות ביו"ש ועברו למרכז הארץ: לוד, תל אביב, יפו, רמלה ועוד. במידה רבה זה נולד בעקבות הרצח".
להתמרכזות הזאת יש מחיר אידיאולוגי. לא נהיינו מתונים מדי ביחס ללהט שאפיין את ימי הפגנות אוסלו למשל?
"יש מחיר", מודה הרב מדן, "אבל בסך הכול אני חושב שזה שווה את המחיר. בדרך הטבע היה ויתור בכמה דברים. היו מקומות שהייתי רוצה שניאבק חזק יותר. למשל, השתיקה לגבי הרס בית הכנסת בגבעת זאב. פעם אי אפשר היה להעלות על הדעת דבר כזה. כך גם לגבי הר הבית, כפר מימון ועוד. כואב לי הלב על השתיקה, מאוד כואב לי שזה עובר בקלות. יש מחיר, אבל בסופו של חשבון אני חושב שלמרות הכול הוא משתלם".
מה אנחנו מרוויחים בתמורה למחיר הזה? האם אכן יש התקרבות בין המגזר הכללי לדתי כתוצאה מהמאמצים הללו?
"לא אכנס לאופוריה. אבל יש תוצאות בהתקרבות של הציבור החילוני, אני רואה את התוצאות של ההתקרבות שלנו. הן לא מרקיעות לשמים", הוא מסייג, "אבל כדרך הציונות הדתית, עולים לאט אבל בטוח".
היית מגדולי הלוחמים נגד העוול בפרשת מרגלית הר-שפי. האם הרדיפה של הציבור הדתי נמשכת מאז הרצח עד היום?
ניכר כי הזכרת הפרשה מלהיטה את הרב מדן מחדש: "בדקתי את סיפור מרגלית הר-שפי לפניי ולפנים. היא הייתה דרייפוס של הציונות הדתית, לא פחות מזה. מדובר בעלילה. המטרה הייתה לצאת נגד כל הציבור שלנו. נעשה שם חטא גדול וכל מי ששותף לו צריך כפרה גדולה, כולל שלושה מראשי השב"כ. לגבי הרדיפה, היא עדיין קיימת אך יותר קרוב לשוליים. לא הייתי רוצה לחנך את הציבור שלנו לפרנויה, כי אין בכך תועלת. לכן אני מבקש לדחוק את התוצאה הזאת הצדה, למרות שהיא קיימת".
על גשר - דורכים
כאמור, מגוון יוזמות מבית מדרשה של הציונות הדתית שמטרתן לקרב בין המגזרים יצאו לדרך בעקבות הרצח. הבולטת מביניהן היא הקמתו של ארגון הרבנים 'צֹהר', שהחל במוצהר כתגובה להלך הרוחות בעקבות רצח רבין, והפך כיום לחלק בלתי נפרד מהנוף הציוני-דתי. "התגובות בעקבות הרצח חשפו שבקרב חלק גדול בציבור הישראלי יש כעס נורא על הציונות הדתית ורבניה", משחזר הרב יובל שרלו, ראש ישיבת אמי"ת אורות שאול וראש תחום אתיקה בארגון 'צֹהר' וממייסדיו. "בנוסף לכך, בלי קשר לרצח, על השיח הרבני השתלטו אמירות רבניות בעייתיות שבאו מקבוצות שמחוץ לציונות הדתית. חלמנו להקים צוות תגובות ציבורי שייצג את העולם הרבני כלפי חוץ. בכינוס הרבנים הראשון התברר שאף אחד לא מוכן להפקיד את ייצוג העולם הרבני בידי מישהו אחר".
כך התגלגל הרעיון של 'צהר' מייצוג העמדות הרבניות, לארגון שמטפל במוקד החיכוך הגדול ביותר שהיה אז בין הציבור הכללי לרבנות – הליך הנישואין. "הן משום שזה נעשה בכפייה, והן משום שהיו אז הרבה שחיתויות בתחום", מסביר הרב שרלו, "ומשם צֹהר התגלגלה. היה צורך לקרב בין המגזרים. אם עד אז חשבנו שהציונות הדתית היא חלק מהמדינה בכל התחומים, הרצח חשף תהום עמוקה שקיימת בין הצדדים".
האם לדעתך חל שינוי במגזר הדתי מאז הרצח?
"בציונות הדתית התחוללו הרבה דברים, שהרצח אינו הגורם היחיד להם, אבל הוא קטליזטור גדול שלהם. התברר לציבור הזה שמכיוון שהוא התייצב כמוביל של הימין, הוא משלם מחיר. מאידך, השמיכה קצרה: כגורם יותר מאחד, הוא מפסיד את המקום הזה של הובלת הימין. בהגדרה אלו שני תפקידים שמתחרים זה בזה. אבל נולדה הבנה שצריך לפעול במקומות אחרים ובכללי משחק אחרים".
זה לא גבה מחיר?
"בוודאי שאנחנו משלמים מחיר. משה רבנו עמד על ההר וקרא 'אחריי', ואהרן היה בתוך המחנה והיה במובן מסוים שותף במעשה העגל. אלו שתי תנועות משלימות, זו על חשבון זו, וצריך לדעת לנווט. אתה רוצה להיות גשר? על גשר דורכים. אין מהלך חברתי רוחני בלי צל".
מה המחיר שהציבור הדתי משלם על שאיפתו להיות גורם מאחד?
"שתי דוגמאות משמעותיות: הראשונה היא שבטרמינולוגיה על ארץ ישראל כבר לא מדברים על נחלת אבותינו וקדושת הארץ, אלא על זכויות אדם וגירוש, הוצאת אנשים מהבתים. זו שפה אידיאולוגית אחרת. יש שינוי משמעותי ונוכח במינוחים שלנו היום. שנית, וזה לא קשור רק לרצח, אם נבדוק מה הייתה פרופורציית הציטוטים של הרב קוק מול ר' נחמן אז והיום – לא יהיה מי שיחלוק שהכף הוטתה משמעותית לר' נחמן. זו שפה יותר קיומית, דבקותית, נוגעת. פחות שאלות אידיאולוגיות נשגבות. כאמור, זה לא נובע רק מרצח רבין, אבל כן במובן שלאידיאולוגיה חזקה יש תוצאות ומחירים שונים".
התמורות האידיאולוגיות שמתאר הרב שרלו הורגשו היטב אצל מי שחוו את תקופת לפני ואחרי הרצח. אם קודם לכן נערכו כמעט על בסיס קבוע הפגנות לוהטות שסחפו אחריהן מאות אלפים, ופעולות מחאה מכל הסוגים זכו למענה של אנשי ימין מכל חלקי הארץ, הרי שהשקט שאחרי הסערה נמשך כמעט עד היום, למעט המחאה הכתומה שהתרוממה ערב הגירוש. נועם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, סבור שירידת המוטיבציה למחאות הימין דווקא אינה קשורה לרצח, אלא לעליית הימין לשלטון קצת לאחר הרצח ועד היום. "אחרי פרס הליכוד עלה לשלטון ועשה דברים לא פחות חמורים", מזכיר ארנון, "הימין אכזב לא פחות מהשמאל, ולכן המחאות כבר לא נועדו להביא לחילופי שלטון, כי אין אלטרנטיבה. זה גרם לציבור להיות פחות פעיל".
מה שכן נפגע בעקבות הרצח, סבור ארנון, הוא המיקום האידיאולוגי של גוש אמונים על המפה הישראלית. "החיבור השקרי שנעשה בין ההתיישבות לרצח שם את ההתיישבות במקום פחות טוב משהייתה בו, מבחינת המשמעות החברתית, הציבורית והמלכדת שלה. גוש אמונים ראה את עצמו כממשיך של חניתה ודגניה. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו במקום הפוך – מאבק קשה מול מחנה חניתה ודגניה". עם זאת, ארנון רואה איחוי וריפוי של הפצע שנפער אז: "החברה השתנתה. היום הדומיננטיות של מחנה העבודה כבר לא כמו שהייתה פעם. יש להם אמנם עוגנים בתקשורת ובאקדמיה, אבל הם לא חזקים כמו פעם. התפקיד שלנו כהתיישבות הוא לחבר את המחנה הזה לתנועת ההתיישבות ולהתגבר על ספיחי השמאל שנשארו".
לאחר הרצח התפתח שיח ההסתה, שהוליד רדיפה נגד אנשי ימין גם על זוטות. האם התהליך הזה גרם להשתקה אידיאולוגית של הציבור הדתי?
"הגוש המרכזי של הציונות הדתית נזהר היום הרבה יותר בביטויים", מאשר ארנון, "למשל הפועל בגידה לא נשמע כמעט בשיח הדתי. יש היום הרבה יותר זהירות. יחד עם זאת, יש גם הרבה יותר הקצנה בשוליים. זה תהליך טבעי של קטבים – כשהקוטב המרכזי נע שמאלה, יקום קוטב אחר שינוע יותר ימינה".
לסיכום מבקש ארנון להוסיף נקודת השפעה אחרת שלדעתו יצר הרצח: "בסך הכול ההתיישבות התגברה על הטראומה, אבל מדינת ישראל לא התגברה. התוצאות הטרגיות של תהליך אוסלו לא משתנות. יש לא מעט סימנים לכך שאם רבין היה חי, הוא היה חוזר בו מחלק מהסכמי אוסלו, אבל הוא לא הספיק. רצח רבין קיבע את המורשת שלו כהסכמי אוסלו, וזה הפך להיות מעין פולחן שאסור לדון בו. הקטסטרופה שההסכמים האלה גרמו היא לא רק הפיגועים בטווח הקצר, אלא לטווח הארוך מדובר פה בניצחון של הטרור הערבי, שהוציא את השד האסלאמי מהבקבוק. זו תוצאה נוראה של הסכמי אוסלו, שמשפיעה לא רק על המדינה אלא על כל העולם".
"האמפתיה לדתיים גדלה"
אם תשאלו את פרופ' אשר כהן, איש מדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, הרי שהורתו ולידתו של הווסט הכתום שלבשו רבנים מסוימים בזמן הגירוש מגוש קטיף הייתה ברצח רבין. "מי שרוצה להבין מה היה בהתנתקות – רצח רבין היה שם. חלק מזה שהסתובבו שם רבנים עם וסט 'רב' ומיתנו את העסק, בניגוד לתחזיות על אלימות – רצח רבין היה שם ברקע, במחשבה שזה לא יקרה שוב, שלא תהיה אלימות. אמנם גם ברצח רבין כולם הזדעזעו וההאשמות נגד הדתיים היו מופרכות, אבל בהתנתקות הייתה זהירות שזה לא יקרה שוב".
פרופ' כהן מבקש לסייג כל דיון על ההשפעות של רצח רבין על הציבור הדתי כיום, במרחק הזמן והאירועים. הוא מזכיר כי הרצח אירע לפני עשרים שנה, כך שכל חובשי הכיפה הסרוגה מגיל שלושים ומטה לא רלוונטיים להשפעות הרצח, וגם אירועים מכוננים נוספים מאז, כמו הגירוש, עיצבו את פני המגזר הדתי לא פחות. ואחרי ההסתייגות, הוא מציין כיוונים מסוימים שאמנם היו קיימים במגזר הדתי-לאומי לפני הרצח, אך הוא העצים ודחף אותם קדימה: "ארגונים ציונים דתיים שקשורים ליציאה החוצה – צו פיוס, צֹהר. הבינו שאי אפשר להישאר ככה, צריך להיות ידידותיים ונגישים יותר. היה יותר אומץ ונכונות לצאת עם הדברים החוצה. גם ארגון רבני בית הלל הוא חלק מהתהליך, אם כי מאוחר יותר".
מגמה נוספת שהתחזקה בעקבות הרצח היא הצורך להשתלב במערכות המדינה, לדברי פרופ' כהן: "המכינות הקדם-צבאיות החלו אמנם לפני הרצח, אבל זה האיץ את התהליך של להשתלב יותר, כניסת קצינים דתיים וכו'". הוא עוד זוכר היטב את הספרים נוטפי השנאה שנכתבו לאחר הרצח, דוגמת 'חמורו של משיח', אבל לדבריו כיום יש מקום לאופטימיות: "בסקר שנעשה לאחרונה, 21 אחוז ממי שאינם מגדירים עצמם דתיים הביעו הזדהות עם הציונות הדתית. הציבור נהיה יותר ימני, מאז הרצח האמון באוסלו ירד. זה מאפשר אמפתיה גדולה יותר לציבור הציוני-דתי".