בתום שנתיים של שירות לאומי במשפחתון הביאה איתה יעל לבית הוריה שני ילדים שחיפשו משפחה מלווה, כשהיא האחראית להם.
"היה לי ברור שאמשיך עם זה לעתיד", אומרת יעל אלגרבלי, כיום בת 29. כעבור שנים מספר, כשנישאה לחיים, לקח לעצמו הזוג הצעיר זמן לבניית הקשר, אבל השקט היה זמני. "שאבתי איתי את חיים לשם, לחלום הזה". חיים (30) אינו רואה את ארבע שנות חייהם בבית הילד בירושלים כחלום. "זו מציאות, לא חלום. זה הרבה כיף, נתינה, עשייה, אתה עושה משהו עם עצמך".
"אני לא אמא, אני יעל"
לא מעט זוגות דתיים, במגוון שלבים של בניית התא המשפחתי, בוחרים להקדיש כמה שנים מחייהם הפרטיים לטובת ילדים ונוער שגורלם לא שפר עליהם והמסגרת המשפחתית אינה יכולה להכיל אותם. הזוגות הללו מוכנים להקריב את הפרטיות הזוגית והמשפחתית לטובת מגורים במשפחתון, בפנימייה או בכפר נוער, כאשר קבוצת ילדים גדולה מתגוררת עימם באותו הבית ונתונה לטיפולם המסור, מבחינה פיזית ורגשית.
המסלול המיוחד הזה מעלה לא מעט דילמות: מה המחיר שמשלמים בני הזוג וילדיהם הפרטיים על תרומתם החינוכית? האם השליחות מצדיקה את המחיר? נוסף על כך יש גם נתון כלכלי: דיור חינם ומשכורת תמורת העבודה במקום, ובימים של מחירי נדל"ן בלתי אפשריים לזוגות צעירים, גם זה נעשה שיקול. שיחה עם שלושה מהזוגות שבחרו להתגורר במשפחתונים מעלה כמה צדדים של החיים המשותפים.
בית הילד בשכונת גילה הירושלמית שוכן בבניין בן 30 שנה שנבנה כפנימייה. כיום הוא מונה שישה זוגות ומשפחתונים ושני מדריכים אקסטרניים בפנימיית יום. כל זוג חי עם הקבוצה במשפחתון משלה. השנה קיבלה משפחת אלגרבלי קבוצה של 12 בנות בכיתה ג'-ו'. קדמה לה קבוצה מעורבת ורב גילאית. "בעקבות שינויים הפרידו את הקבוצות ואת הגילאים", היא משתפת. "יותר קשה שזה רק בנות, כי אין ממש איזון, אבל יש דברים אחרים שלא היו". היא מספרת על שיחות ברמת עומק אחרת ועל תחושה נינוחה יותר לדבר על 'נושאים של בנות'.
החלל המרכזי במשפחתון כולל מטבח, פינת אוכל גדולה ומתחם ספות. תריסר החניכות מחולקות לשלושה חדרים גדולים, המאפשרים לכל בת פינה פרטית. בסוף המסדרון, מאחורי דלת חוצצת, יש חדר לזוג וחדר לילדה. המתחם כולו מכונה 'משפחתון' או 'קבוצה'. יש שיקראו לו 'בית'.
"הבת שלנו, בת הארבע וחצי, קרובה לבנות הצעירות, היא משתלבת וטוב לה", מספר חיים. הם משוכנעים כי היא מקבלת הרבה מהמגורים במשפחתון. "היא מפותחת מילדים בגילה, יש לה שפה עשירה, הרבה יותר מושגים, בגרות ואחריות עצמית. עם זה היא מכירה דברים שילדים בגילה לא מכירים", הוא מודה, "פסיכיאטרים, תרופות, התפרצויות ואשפוזים".
חיים רואה שליחות ביצירת דוגמה של זוגיות בריאה, ורואה יתרונות בדרך, בפרט במצבי קיצון ולחץ. "אתה מגלה הרבה כוחות בעצמך ובאשתך, שלא היינו רואים אם היינו גרים בבית רגיל. בני זוג עובדים בדרך כלל בנפרד ונפגשים בערב; פה עובדים ביחד".
גם יעל מכירה בגילוי העצמי. "הגענו לפה בגיל 24–25. לא נתקלנו בדברים כמו ילד מתפרץ שיכול להרוס את כל המקום שלו, או כאלה קללות". הילדים במשפחתון הוצאו מהבית על ידי רשויות הרווחה או הגיעו לבקשת ההורים. "העבודה שלנו היא לקחת ילד שלא יודע לאכול או להתקלח, וללמד אותו את כל זה מאפס. אתה מוציא מעצמך צורת דיבור שונה. אתה מגלה סבלנות". היא מתארת ילד בהתפרצות, שאחר כך אינו מבין מי שבר את המנורה או את המיטה, רגעים התובעים עבודה נפשית גדולה. "אתה מגלה בך כוחות שלא ידעת שהם קיימים". יעל מתארת גם את החלק המתיש: בניית הקשר, שלפעמים היא תהליך סיזיפי, ועצם הטיפול הפיזי. היא מדגימה את המקלחות לילדים על גבול הפיגור: "לארגן להם את ההכנה למקלחת, להזכיר למיין את הבגדים לכביסה. כשעושים את זה כל יום זה מתיש, עשינו את זה אתמול, אתה לא זוכר?".
ככל שהמשימה שואבת כוחות, האלגרבלים מרגישים שהילדים מחזירים כוחות. "אנחנו בקשר עם ילדים שגדלו איתנו, שהיום הם בכיתה י'-י"א, ולהרגיש שהיית משמעותי בחיים שלהם נותן המון סיפוק. לא נהג ההסעות שצועק או המורה שכועסת. אתה במקום של להגן על הילד, מזכיר לו איך מתנהגים. קרה שלא שלחתי ילד בן 11 לבית הספר בגלל אולר בתיק שלו. אני לא קוראת לזה עונש אלא תגובה. הוא ישב ועשה עבודות, והבין מה המשמעות של המעשה שלו".
עיקרון מנחה בעבודה הוא סנכרון עם ההורים הביולוגיים. "אנחנו מדווחים להם על התקדמות הילד. אנחנו לא מעליהם, חשוב לכבד את ההורים. הם חלק מהעניין, הרי הילדים האלו יחזרו מתישהו לבית שלהם, הם לא איתנו לנצח. פה הם רק מקבלים כלים לעתיד".
לפעמים לוקח זמן להורים לתת אמון בצוות, אבל כשההורים שותפים זה משפיע ישירות על הילד. "ילד שההורים שלו במאבק מולנו, נהיה אנטי. ילד שיודע שההורים שלו ביחד עם המדריכים – אין אצלו 'חכו תראו מה שההורים שלי יעשו לכם'".
איך החניכים קוראים לכם?
"בשמות פרטיים", תשובת יעל פשוטה. "הייתה ילדה ששאלה אם אפשר לקרוא לי אמא, עניתי שלא. יש לך אמא, ואני יעל. אני לא אמא שלהם ואני לא אהיה. הילדים יודעים שהם באים ממציאות לא ממש פשוטה, הם צודקים בתסכול שלהם שיוצא החוצה".
אמא או לא אמא, יעל ממלאת את המשבצת. היא מכינה מדי בוקר 12 כריכים, לפעמים 24, כשלוקחים כפול. מה חשוב לה? "לארגן את כולם, שיצאו מסודרים ויפים כמו ילד יחיד שיוצא מהבית". היא יודעת לאיזה שדה קרב הם פוסעים בכל בוקר בחברת ילדים 'רגילים', ומנסה לתת להם נקודות זכות.
יש לכם הרהורי עזיבה?
"כל פעם יש, זה בא והולך", מתוודה יעל בכנות. "לפעמים בא לך את השקט והפינה שלך. אבל יהיה חסר משהו, התמכרתי". הדבר שיגרום להם לעזוב יהיה אם הזוגיות או הילדה ייפגעו. "יחידת המגורים שלנו מאוד קטנה. לפעמים זה קשה, ואני נזכרת במה שהשארתי מאחור. יכולתי להיות עם דירה יותר גדולה. בשבתות חופשיות אנחנו מארחים. דווקא יש פה מרחב לארח שאין בבית רגיל", היא מוצאת אור בפינה לא צפויה.
איך זה משפיע על הזוגיות?
חיים: "אין לנו זמן לצאת לבית קפה בערב". "אז בבוקר אנחנו יוצאים", יעל ממשיכה. "למדנו איפה אפשר להשלים את זה". אחרי כיבוי אורות הם יושבים לדבר לבד או עם בנות השירות. יושבים לארוחת ערב, ולפעמים מזמינים זוגות אחרים. החל מ-23:00 המושכות עוברות למדריכות לילה בשכר, ועד 6:00 בבוקר הן סובבות במשפחתונים לוודא שהכול בסדר.
הייתם ממליצים לזוגות לצאת למשימה?
"לא לכל אחד". חיים מדגיש שצריך לדעת לשים גבול ולא לוותר לילד בשל נסיבות חייו. "אתה עוזר לו ובונה אותו. צריך לאהוב את הילדים. אם לא אוהבים אותם באמת, הם מרגישים את זה וגם יגידו לך את זה. אין להם סינון רגשות. הם מזהים אם אתה מגיב מתסכול או ממחשבה. ואם אתה כועס", הוא מנדב טיפ, "אז לא להגיב. לומר: אני אירגע ואתה תירגע, ואחר כך נדבר על מה שהיה פה".
"לוודא שהזוגיות מספיק יציבה", יעל פוסקת. "זה לא סוד שכל זוג לפעמים רב וצריך לדעת לגשר. מבחינה רגשית צריך פה חסינות כי יש סיפורים לא פשוטים, וילדים יודעים לדקור בסכין את המקום החלש ולפגוע. ילד עשה לך את היום הכי שחור ופגע והעליב? אין בבוקר התחשבנות. זה שוב לבוא ולהעיר בבוקר בחום ובשמחה. זה קשה, אבל גם הילדים לומדים מזה".
יעל מנסחת משפט סיום. "אני מאוד שמחה שאנחנו פה, זה נותן לנו המון כזוג וכמשפחה". "אנחנו עושים את זה מאהבה", חותם חיים. "אנחנו באמת מרגישים שאנחנו מצילים את הילדים, ועם כל הקשיים לא מוותרים עליהם".
"רק כשעזבנו הקטן התחיל לדבר"
ממבוא דותן בצפון השומרון משחזרים עכשיו ישורון (27) ואביטל (26) ברטוב את שנת אשתקד בבית הילדים נווה אלישע. "תמיד אהבנו לעבוד עם ילדים ונוער", הם מספרים על ההחלטה, "היו לנו חברים וגם בני משפחה שהלכו להיות מדריכים בכפרי נוער". כשראו השניים פרסומת שמחפשים זוגות לבית ילדים, הם ארזו שלושה ילדים ויצאו למשימה.
בכפר הם הופקדו על תשע בנות בכיתה א'-ח'. גם הם זכו ליחידה פרטית קטנה ולחלל ציבורי משותף גדול. "מה אנחנו עושים בבית? כל מה שעושים בבית רגיל. להעיר אותם בבוקר, לעזור להם להתלבש, לסרק אותם, להכין סנדוויצ'ים, לשלוח אותם לבית הספר, להכין מערכת בערב". אני תוהה איך זה לקבל תשע בנות נוסף על שלושה ילדים פרטיים. בגיל כזה אפשר להיות הורים ל-12 ילדים? הם לא ממש מזדהים עם הפליאה, ומספרים שקפצו למשימה בלי הרבה פחד.
הברטובים תכננו להישאר לפחות שלוש שנים, אבל ההחלטה לעזוב התקבלה בתום השנה הראשונה. "הקושי המרכזי היה הילדים", פותח ישורון. "לבן הקטן היה ממש קשה שם. הוא כמעט לא דיבר, ורק שבוע אחרי העזיבה התחיל לדבר. הגדולים דווקא נפתחו והיה להם טוב, אבל לנו כהורים היה קשה שלא היה לנו זמן אליהם. חוזרים מהגן, ואין זמן לשאול אותם איך היה בגן. במקרה הטוב אפשר לצאת איתם רגע למגלשה, ובמקרה הפחות טוב להושיב אותם עם סרט שישבו שם בשקט".
קושי נוסף של ישורון היה חוסר תיאום ציפיות עם הגדרת המשימה ותחושה שהם נדרשו לטוטליות בתפקיד, והיא פגעה בעזרה שלו לאישה או לילדים, בצד התעסקות עם הרבה מעטפת – ניקיון, בישול וכו'.
מה המתנה שקיבלתם?
"העבודה מדהימה", ישורון החלטי. "אם בהתחלה קשה להתחבר לילדים, וקשה להם לתת אמון, כי הם עוברים זוג אחרי זוג, ויש התפרצויות וכו', לראות אחר כך את ההתקדמות העצומה זה מרגש. אתה יודע שהשפעת על ילדים ונתת להם מקום שלא תמיד יש להם בעולם. זה מה שמחזיק בעבודה כזו, נותן סיבה להישאר ומקשה לעזוב".
"זה מחזק את התא המשפחתי", מצטרפת אביטל, "הוא הופך להיות המרכז. המשפחתון סובב סביב ישורון ואביטל והילדים, והחינוך שאנחנו נותנים להם. מצד שני זה החיסרון. הכול היה בוויטרינה. הזוגיות שלנו הייתה נחשפת מול הבנות. לא היה לנו רגע שלנו לבד. כל המחשבות האישיות שלנו, כולם רואים איך אני מתנהלת, הילד שלי בוכה – איך אני מגיבה?". ובכל זאת אומרת אביטל: "השנה הזו נתנה לנו כלים לחיים. עכשיו אני מחנכת באולפנית. אחרי שנחשפים לכאלה סיפורים ומקרים, אתה יוצא לעולם מנקודת מבט אחרת".
אביטל מספרת על ילדה בת 11 שנשאה עבר משפחתי קשה של התעללות. "כשהיא פגשה אותי היא נתנה בי אמון והייתי אשת הסוד שלה, אבל היא שנאה את ישורון, כי היא שנאה את כל העולם הגברי. היא לא יכלה לסבול שישורון ואני מדברים במטבח. היא הייתה חושבת שישורון מנסה לגנוב אותי ממנה. מדי פעם היא איחלה לי – 'את מתגרשת ממנו, נכון?'. בעיניה הוא היה פרט שולי, והייתי צריכה להתגרש ממנו ולהיות שלה. עם הזמן הצגתי לה את ישורון כמישהו שעוזר ואוהב. השיא היה כשהם יצאו לפיצה לבד. היום היא מתקשרת אליו, ומשהו שם נהיה יותר נכון, הצלחנו לשנות גישה של בן אדם. מי שמכיר את מה שהיא עברה יכול להבין את גודל השינוי שהיא עשתה".
חששת להכניס את בעלך לקבוצת בנות ומתבגרות ובנות שירות לאומי?
"מאוד חששתי. האישה עובדת עד 6–7 בערב במשפחתון, ואז היא הולכת להשכיב את הילדים הפרטיים, והבעל הוא האחראי על שעת ההשכבה של ילדי המשפחתון, דבר שלא נכון בעיניי. אבל ב"ה ישורון היה דמות מאוד אבהית בשבילן, ולא נפגענו. היינו אבא ואמא גדולים. בקידוש ישורון בירך את הבנים ואני בירכתי את הבנות, כמו משפחה".
תמליצו ללכת?
"לא לצעירים", אביטל החלטית. "רק לזוגות שבגרו ובשלו, וכבר חינכו ילדים. בני הזוג נמצאים שם בתוך תהליך קשה, חוץ מהחינוך של הילדים הפרטיים. יש כאלה שקוראים לזה 'מלכודת דבש' בגלל התנאים הכלכליים. זה ממש לא ככה". היא מעריכה שמי שבא בשביל הבית והמשכורת, לא ישרוד.
"הילדים שלנו מאוד חיו את המשפחתון", היא מביטה ממרחק הזמן. "עכשיו חסר לי הרעש בצהריים, היה אש, היה כיף. להכין רק שני סנדוויצ'ים? עכשיו הילדים קוראים לבית שלנו קבוצה, ומחכים מתי בנות המשפחתון יבואו".
לבחור כל יום מחדש
לחיות כמשפחה בפנימייה היה תמיד חלום זוגי של עדיאל ותהילה בר-שלום. "עבדתי בבני עקיבא", פותח עדיאל (34), "ושמעתי שמתפנה תפקיד ניהול כפר הנוער נווה עמיאל. ידעתי שהמצב בכפר דורש הרבה עבודה". במקביל נבדקה גם שליחות בחו"ל, אבל ניהול הכפר קסם לו יותר. הכפר היה בסכנת סגירה מידית ודרש הכרעה מהירה. הוחלט כי עדיאל ינהל במשך שנה את הכפר בצפון, כשהוא חוזר פעם בשבוע לבית בלוד. בתום השנה, כשייערכו עם מסגרות לילדים ועם עבודה לתהילה, תעבור המשפחה כולה לכפר.
"גרנו בגרעין התורני בלוד, קנינו בית, בחרנו לחנך שם את ילדינו", אבל היה להם ברור שהאידיאל הוא מגורי המשפחה בכפר. "המעבר לא היה קל", משתפת תהילה (31), "מבית שלנו לבית לא שלנו, מקום שאהבנו, קהילה שהיינו מחוברים אליה, עבדתי בעירייה, זה לא היה מעבר טבעי. אבל חשיבות המשימה מפצה על הגעגוע למשפחה שהשארנו בלוד. בוחרים בזה כל יום מחדש".
זו שנתם השלישית בכפר כמשפחה, והרביעית לניהול. הם מעידים כי המציאות עלתה על החלומות. "אנחנו בעיקר מרגישים זכות מאוד גדולה". מדובר בכפר חינוכי-טיפולי של 75 נערים, הכולל בית ספר לחניכי הכפר – המותאם במיוחד לצרכים שלהם. "אנחנו רואים את כולם כמו ילדים שלנו", עדיאל משתף. "הכפר במהותו פתוח כל השנה. אין שלב 'אתם צריכים ללכת'. השבתות בכפר מלאות חום ושמחה, קידוש בבתי המשפחות, זמן שבו כולם רוצים להיות".
גם בשבתות חופשיות הכפר שוקק. "יש נערים שנשארים כי פחות טוב להם בבית או כי אין להם לאן ללכת, או כי הם בהתקדמות ולא טוב להם בשכונה, גם אם בבית טוב". משפחות הצוות עורכות תורנות באירוח הנערים. "אין ארוחות בחדר אוכל קר וריק. כמשפחה אנחנו מאוד מחכים לתורנות הזו. הם יושבים איתנו בשולחן ומקבלים ממני ברכה כמו הילדים פרטיים".
תהילה מספרת כי גם במהלך השבוע, אבל בעיקר בזמנים החופשיים, הבית נעשה משמעותי. "הילדים קופצים על החניכים, נכנסים לאווירה המשפחתית. יש לנו שירונים עם השירים שכולם אוהבים. שירים שהבאנו, ושהם מביאים". הבית נפתח לחניכים גם בחגים משמעותיים כמו ראש השנה, והחל משנה שעברה גם בליל הסדר. שישה חניכים ובנות שירות לאומי בחרו להישאר ולחגוג איתם. מה שנחקק אצל הזוג היה החניך שאמר שזה הערב הכי משמעותי שהיה לו בחיים. "ולא שעשינו משהו מיוחד, איזו הצגה מטורפת. מאז הוא חוזר ואומר שהוא רוצה לבוא לליל הסדר". גם פורים נחרת כחוויה רוחנית, "כי היא קרתה בתוך הבית, באווירה של קדושה והתרוממות הרוח. החגים המשפחתיים הם הזמן שהילד הכי זקוק לחוויה של משפחה. אנחנו לא שם כי צריך, מסכנים, אין להם איפה להיות אז שיבואו אלינו. בעיקר אנחנו נהנים מזה". עדיאל מסרב לקחת לעצמו את הקרדיט על התמורות העצומות שהתחוללו בכפר מאז שהגיע. "אני כמנהל אולי מצליח לעשות משהו בכפר, אבל עיקר ההשפעה היא הנוכחות של המשפחה".
תהילה עובדת בחצי משרה עם בנות הצוות המלווה, הזקוקות בשנה הזו לליווי והכוונה צמודים. "ועובדת במשרה מלאה כאמא של הילדים", מיידע בעלה. עדיאל מתייחס למורכבות השילוב בית-עבודה-הורות-זוגיות-קריירה: "כמנהל אני עסוק בזה. אם אני לא אדע להפריד בית-עבודה ולדאוג לעצמי לזמני איכות מסודרים, זה יחלחל גם לעובדים אחרים, שילכו ויישחקו".
המורכבות כוללת הצטמצמות קשרים חברתיים והרבה פחות נסיעות להורים. הם משתדלים שלא להחמיץ אירועים משפחתיים חשובים, לא תמיד בהצלחה. "היה לנו אירוע משפחתי קרוב מאוד, ובאותו היום היה אירוע היסטורי של הכנסת ספר תורה בכפר". כדי ליצור איזון הם שומרים על עוגנים זוגיים ומשפחתיים. עדיאל אינו מוותר על הוצאת הילדים למסגרות בבוקר. בערב, אם אין אירוע חריג, עדיאל שותף מלא לשעת ההשכבה, כולל סיפור לפני השינה. אחר כך הוא יוצא לכפר.
השבתות מוקדשות למשפחה, "וברמה הזוגית תהילה ואני משתדלים להיות ערב ביחד פעם בשבוע, בחוץ או בבית. חלק מהמחירים הם שאם אנחנו יושבים בבית, שתי דפיקות בדלת ונגמר הזמן הזוגי. זה לא כמו שאתה יכול לומר לשכן – 'תבוא עוד רבע שעה, הרגע התיישבתי לאכול'". וכן, הם מודים שיש שבועות שאינם מצליחים להיפגש באמת.
מחיר אישי?
"השחיקה. להכניס ילד אליי הביתה זה להכניס ילד אליי ללב. כשילד נכנס אליי ללב עם סיפור חיים קשה, הוא הופך להיות חלק מהחיים שלי. זה מטלטל, זה משפיע, אתה איתו בצרות ובמסיבות שלו. מסיבת סיום י"ב, למשל, היא רגע מאוד מרגש ומכונן. שלוש-ארבע שנים אנחנו עובדים כדי להביא אותם הכי טוב שאפשר ליום הזה. יש משהו בחיבוק הזה של הפרדה בסוף י"ב שמטלטל את הנפש".
"תרפיה בילדים"
עדיאל מבקש לגעת בחוויה של ילדיו: "תחום הטיפול בכפר מאוד עשיר. בעולם התרפיות יש טיפול במוזיקה, בחיות, באמנות, ואני גיליתי בשלוש השנים האחרונות תרפיה נוספת – תרפיה בילדים. החניכים שלנו בכפר מגיעים לרוב עם עולם רגשי סוער. גילינו שאחד הדברים שהכי מרגיע אותם, הוא חיוך או חיבוק של ילד בן שלוש או חמש שמסתובב לו מתחת לרגליים. החניך חוזר אחרי שבת חופשית או אחרי חופש ארוך, והילדים רצים ומחבקים אותו בהתרגשות, ממש כמו שמחבקים אח גדול שחזר מהצבא. זה ערך גדול מבחינת הילדים שלנו, שיש להם הרבה אחים גדולים, וגם לחניכים. כי יש בעולם ילד שמסתובב, שאוהב אותם ומחבק אותם.
"נער שנמצא בסערת רגשות, ובמקום שייכנס לחדר מוזיקה, הוא בא ומתיישב בבית, והילד רץ אליו ומחבק אותו, בתוך שבע שניות משהו ב'מוד' הפנימי משתנה. הם יושבים לשחק ביחד, וכבר שכחת שלפני דקה החניך בא לשבור את כל הכפר. זה הרבה יותר עמוק מאשר שאלת המחיר של המגורים בכפר נוער וגידול הילדים במציאות מורכבת. לא רק שזה לא מחיר כבד, יש בזה ערך לשני הכיוונים שאין לו אח ורע. אנחנו מאוד שמחים בזה".
המתוק והקשה משמשים פה בערבוביה. "לילדים אין הרבה חברים. הם לומדים במושב שדה יעקב הצמוד, ואחר הצהריים הם כמעט לא פוגשים חברים". בכפר יש שניים-שלושה חברים בני גילם. פער גדול ממה שהורגלו בלוד, עם עשרות חברים בגן הציבורי. וזו לא הדילמה היחידה. "הילד לומד שפה לא נקייה בחוץ. הוא צריך בית חזק שיסביר לו שזו שפה לא לגיטימית, צריך להיות כל הזמן ערים למחירים ולהתמודד איתם. אבל באותה מידה הייתי צריך לפקוח עיניים בבית אל או בלוד".
ועם כל ההתמודדויות, התחושה בהירה. "המחירים הם מתנה מאוד גדולה. אנחנו לא כאן בתודעה של 'לשלם מחיר'. בחרנו בחיים שאנחנו מאמינים בהם, ומאוד כיף לנו. אנחנו שמחים במקום שאנחנו נמצאים בו, מודעים למחירים, אבל בעיקר טוב לנו".
ואותה הכנות ששפעה בכל הריאיון, נוכחת בכל מילה. "אני מנסה ללמוד איך להיות אבא של שלושה ילדים. אני לא יודע איך אפשר באמת להיות אבא של 70. אני יודע שאני מאוד רוצה".