מדינת ישראל נקטה בצעד אמיץ כאשר החליטה באיחור של 19 שנה להוציא את התנועה האסלאמית הצפונית מחוץ לחוק.
יו"ר ועדת המעקב העליונה, מוחמד ברכה כבר הודיע שבשבת יהיו הפגנות בכל הצמתים בכל רחבי הארץ, מהצפון ועד לדרום. "במשך השבוע הקרוב נקיים עצרות באזורים שונים, כולל בנגב ובמשולש, ושני כינוסים גדולים בגליל. גולת הכותרת תהיה הפגנה כללית ארצית מאוחדת ב-28 בנובמבר באום אל-פחם".
הפגנות אלו יכולות לעורר התפרצויות אלימות מצד תומכי התנועה, אך גם מצדם של חברי תנועות אחרות שיחששו לעתידם, דוגמת אנשי התנועה האסלאמית הדרומית, הנתפסת לגיטימית ופרגמטית יותר. האמנם?
להלן מבחר פעולות וגינוני לשון שנשמעו מראשי שתי התנועות, ימצא הקורא את ההבדלים וישפוט.
הן חבר הכנסת דהאמשה מהתנועה האסלאמית הדרומית, והן השיח' כמאל ח'טיב מהתנועה הצפונית, טענו בעבר במהלך הפגנת התנועה האסלאמית בעכו כי צריחי המסגדים הנם "קוץ בגרונם של הכובשים העושקים", המוכיח כי הארץ נותרה מוסלמית בזהותה.
ראשי התנועה הדרומית כמו גם ראשי התנועה הצפונית, זוקפים לזכותם פעולות שונות שנעשו בתחום ההקדשים, כשגולת הכותרת הן הפעולות שנעשו במתחם הר-הבית. התנועה הדרומית הקימה את אגודת אל-אקצא לשמירה על ההקדשים האסלאמיים, במטרה להילחם במדיניות הישראלית – "למחות את העדויות היישוביות לתרבות הערבית-פלסטינית-אסלאמית של פלסטין". כדברי השיח' ריאן, אחד מראשי התנועה הדרומית, בוועדת השרים לענייני הקדשי המוסלמים בשנת 2000: 'ישנה מדיניות ממשלתית ברורה לתקוף את המוסלמים ולטמא את מקומותיהם הקדושים'. אפילו הסבת מסגד לבית-כנסת נתפסת כהפיכת מסגד למקום עבודה זרה ('יעבד בהא ע'יר אללה').
לדידו, 'כל הפגיעות הישראליות נעשו בכדי לבסס את המשנה הציונית הכוזבת ובה בעת להשמיד כל עדות לציביליזציה הפלסטינית, בעלת הזכויות האמתיות'. התמיכה בפעילות האגודה מוצגת כחלק מקיום המצוות והציבור האסלאמי נקרא לתמוך בפעולותיה.
חבר הכנסת לשעבר, השיח' אבראהים סרסור, ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית התייחס למהפך שחוללה פעילות האגודה. לדבריו, 'הצלחתה של האגודה, נראית לעין בעיקר, בערים המעורבות: חיפה, עכו, רמלה, לוד, יפו ובאר-שבע, שהמדינה ניסתה להופכן מערים ערביות לערים יהודיות. האגודה שימרה את התרבות-החומרית בצורה שניתן להצביע, כיום, כי ערים אלו היו אסלאמיות בעברן התרבותי.
מסגדים שופצו, שוקמו ונפתחו לתפילה, המאד'נים שבו לקרוא לתפילה והחזירו את המקום לנחלת האל (שטח מוסלמי). כיו"ב, האגודה סיכלה את כוונת המדינה לייהד כפרים נטושים והחזירה את הנוכחות האסלאמית אליהן'. מסגד סידנא עלי בהרצליה שהאגודה הצליחה להחזירו לפעילות מוצג בקלטת "ועד אל אחפד (הבטחת הצאצאים) כשטח המשוחרר (מֻחַרַר) – מכבלי השליטה היהודית.
לדברי השיח' ריאן, הנחשב פרגמטי בעיני השלטונות, 'ליהודים אין קשר להר-הבית וכי ה"היכל הכוזב" (בית-המקדש) לא שכן עליו'. בהזדמנות אחרת שלל השיח' ריאן את זכותם של היהודים להתפלל ולקיים פולחן דתי בקברים שקדושתם משותפת ליהודים ולמוסלמים כגון מערת המכפלה (אל-חרם אל-אבראהימי), קבר דוד (מקאם נבי דאוד) קבר שמעון (מקאם נבי סמעאן), קבר בנימין (מקאם נבי ימין), קבר רבן גמליאל (מקאם אבו הוריירה) קבר שמואל הנביא (מקאם נבי סמואיל) וקבר ראובן (מקאם נבי רובין) בטענה שאלה מקומות קדושים למוסלמים בלבד.
לדבריו: 'עצם היותו של מקום קדוש ליהודים בעבר אינו מותיר אותו קדוש גם כיום, לאחר שהוקם האסלאם. על-פי האסלאם כל הנביאים היו מוסלמים ואין ליהודים זכות עליהם, רק משום שהיו בני עמם'.
התביעה לבלעדיות בקדושה מתקיימת גם במקומות קרדינאליים בקדושתם לאחד הצדדים. על-פי המסורת היהודית קבר יוסף נמצא בשכם כאשר על-פי המסורת המוסלמית קברו נמצא במבנה "היוסופיה" הצמוד למערת המכפלה. לא לחינם, תקפו המוני פלסטינים את האתר בשכם, במהלך השנים האחרונות, שרפו אותו וחיללו אותו.
בריאיון שערכתי עמו בעבר השיח' ריאן ציין כי ההבדל בין שתי התנועות הנו באסטרטגיה ובהרכב האנושי – 'המטרות הן אותן המטרות – החייאת כלל ההקדשים והקודשים'. מאחר שמדובר, לדבריו, ב'נושא רגיש לשני הצדדים הרי שאין לטפל בו כבנושא פוליטי, אלא כבנושא דתי גרידא.
יכול להיות שהתוצאה שתושג תניב הישגים פוליטיים למוסלמים, אך בדרכי הפעולה אין צורך לערב פוליטיקה – למרות שכל המאבק הנו פוליטי. יש לעבוד על הלבבות במגזר היהודי ולרתום את הממסד הממלכתי והדתי היהודי למאבק הדתי להגנה על הקודשים. האסטרטגיה היא להכניס את הנושא לתודעת כלל הציבור בישראל ולהפוך את הבעיה לכלל-ישראלית'.
השיח' ריאן דוגל בגישה הפרגמטית הקוראת לשתף את המדינה בפעילותה משום 'שכך תושג טובת המוסלמים בדרך הטובה ביותר'. גישתו של השיח' צלאח להתעמת עם המדינה, עלולה להביא לעימות עם המדינה שתוצאותיו מי ישורן ולכן יש להימנע מבחירה בדרך זו.
למעשה, מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת. כשם שהתנועה הצפונית סבורה כי קיומה של יישות ציונית בשטחי פלסטין כמוה כפגיעה בסדר התקין, כך גם התנועה הדרומית סבורה. ההבדל טמון בכך שאנשי התנועה הצפונית מאמינים שיש להיבדל מהישות הציונית, ולבצע מעין היג'רה – הגירה מעשית המתבטאת באי הכרה במדינה ובהדרה משימוש במשאביה ומוסדותיה, במטרה להקים איים ישויות אסלאמיים עצמאיים בתוככי המדינה שיהפכו בבוא העת לישות אסלאמית בדרך ההטפה והכוח.
אנשי התנועה הדרומית לעומתם מאמינים כי יש להשתמש בדמוקרטיה הישראלית ובמוסדותיה כדי להפוך את ישראל לחלק מהעולם הערבי-אסלאמי. בתחילה, יש להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, לאחר מכן יש להעניק זכויות אוטונומיות לאומיות-תרבותיות לבני העם הערבי-פלסטיני בתוככי מדינת ישראל, כשהצעד הבא הוא דרישה אירדנטית שתביא לסיפוח שטחים ערביים לישות פלסטינית עתידית. ממילא, מדינת ישראל היהודית תיעלם לאיטה מן העולם כישות ציונית ריבונית.