עודה טראבין לאחר שחרורו עם ראש הממשלה
עודה טראבין לאחר שחרורו עם ראש הממשלהצילום: חיים צח, לע"מ

בראיון ליומן ערוץ 7 מספר עזאם עזאם, הישראלי שישב בכלא המצרי שמונה שנים על פגישתו עם עודה טראבין, הישראלי ששוחרר בימים האחרונים מהכלא המצרי לאחר 15 שנות מאסר לאחר שהואשם כמרגל ישראלי.

עזאם המספר גם על הקורות אותו בתא הכלא המצרי מציין כי במפגש סיפר לו טראבין כי עם שחרורו שלו מהכלא המצרי לפני כ-11 שנים הוכנס טראבין עצמו לאותו תא.

על החיים בתא המבודד מספר עזאם כי במשך שעות ארוכות ורבות אין לאסיר מה לעשות ועם מי לדבר שכן הוא מצוי לבדו ולמעט הסוהרים הוא אינו רואה איש. לדבריו בתחילה הסוהרים מצווים לשמור מרחק ולא לדבר עמו אך בשלבים מאוחרים יותר נוצר קשר איתם.

להערכתו של עזאם מצבו של טראבין היה במעט טוב יותר מזה שלו עצמו, אולי בשל חילופי השלטון במצרים ואיתו גם אופי הכליאה במדינה. הוא מציין כי בעוד הוא עצמו הורשה לצאת לחצר למשך שעה בלבד לטראבין הותרה יציאה ארוכה יותר. טראבין קיבל מקרר קטן ומיטה בעוד עזאם נאלץ לישון על רצפת התא.

במציאות זו של שהייה בחדר קטן וריק על האסיר למצוא תעסוקה וזו כוללת קריאת עיתונים מצריים אותם רכש בכספים שהועברו לו על ידי משפחתו מישראל, האזנה לרדיו ומעט ספורט שבו עסק עזאם

לזאת מוסיף עזאם עזאם ומספר כי באחד הביקורים של הנציגות הישראלית בכלא עלה בידי הישראלים להבריח אליו עיתון בעברית בתוך שקים האוכל. עיתון זה הושאר בתא ולימים נמצא על ידי טראבין שהגדיר את העיתון הזה כ"משהו ענק שהגיע מישראל". לדבריו הצורך לקרוא עיתון ישראלי לא נבע מרצון לקרוא כתבות או ידיעות מסוימות אלא אך ורק מגעגוע לקריאה בעברית.

ומה על האוכל? מסתבר שהאוכל המצרי בכלא חד גוני וכמעט בלתי אכיל. לדברי עזאם מדי יום הובא דלי עם פול מצרי ובצלחת הפלסטיק שבידו היה עליו לקחת ככל שיחפוץ, אך טעם נורא שכזה איש אינו חפץ בו. "הפול היה עם המון שמן שהיום אני מעריך שהוא שמן מנוע משומש.

''אם הייתי אוכל את האוכל המצרי הייתי חוזר עם מחלות, אבל בגלל לחץ ישראלי אושר לי להכניס אוכל והסוהרים חגגו יחד איתי על האוכל הזה... הסוהרים בעצמם לא היו מקבלים אוכל טוב כזה", הוא מציין ומסביר כי כאשר הגיע אליו מזון שהיה מתקלקל ללא מקרר לא נותרה ברירה אלא לחלק אותו עם הסוהרים.

בהמשך הדברים נשאל עזאם מדוע שיבח כל כך את ממשלת ישראל על אף שזו לא הצליחה לקצר את ימי כלאו של טראבין ולו ביום אחד. במענה הוא מזכיר כי בארבע השנים הראשונות לכליאתו של טראביןם המצרים העלימו את המידע שבידיהם אדם החשוד בריגול ישראלי וללא המאמצים הישראלים איש לא היה יודע על מקום הימצאו עד היום.

"אזרחים צריכים להבין. ישראל לא מזניחה את חייליה ואזרחיה בשטח. אני יודע מבפנים שאין שר, חבר כנסת או אישיות ממשלתית כלשהי שלא דרשה את שחרורו. מה שמנע את השחרור היה רק העקשנות המצרית.

''המצרים טענו שזה מרגל וזו אשמה שמקוממת אותי. גם אותי מדינת ישראל רצתה לשחרר אותי מהיום הראשון אבל העקשנות המצרית מנעה את זה". עזאם מטיל ספק אם היה טראבין זוכה לראות את הבית גם לאחר 15 שנות הכלא, אילולי העקשנות הישראלית.

על הליך הרשעתו בבית המשפט המצרי מספר עזאם כי הוא הוחתם על נייר ריק ואחר כך מילאו אנשי מערכת המשפט המצרית את סעיפים שהביאו לשליחתו לחמש עשרה שנים בכלא, תקופה שקוצרה בשש שנים.

עוד נשאל עזאם אודות העינויים שעברו הוא וטראבין, כל אחד בזמנו, והוא מספר כי במפגש עם טראבין "הוא לחש לי באוזן שזה לא הזמן לדבר על זה אבל עינו אותו והוא ראה את המוות מול העיניים".

"שאלתי אותו למה חברי הכנסת הערבים לא הזכירו אותו. חבר הכנסת היחיד שדאג לו הוא הדרוזי איוב קרא שקיבל את פניו ודאג לו בכלא. חברי הכנסת הערבים לא דאגו לו כי לא מעניין אותם האזרח הישראלי אלא רק הפלשתיני".

באשר לטראומה שמלווה אותו מדי יום ביומו, אומר עזאם כי "טראומה כזו לא תחלוף בחיים. כל עוד אני חי ונושם לא אשכח את זה. אבל אני לא חי בחוויה הזו שעברתי. אני אומר שמה שהיה היה, וחבל לבכות על חלב שנשפך. הספקתי להיות סבא בבית הזה. חיתנתי את שני הילדים שלי.

''הבן שלי סיים את הצבא והיום הוא איש מילואים. בן הזקונים שלי חייל בחיל האוויר. אני לא מסתכל אחורה אלא קדימה. זו החוכמה. לא לחיות בכלא אלא בחירות של מדינת ישראל ובחיק המשפחה".