לימוד כנרת: עבר הווה ועתיד

הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל חַטֹּאתֵינוּ יִמְחוֹל

זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ יַרְבֶּה כַּחוֹל וְכַכּוֹכָבִים בַּלָּיְלָה

אותו פיוט ששרים בעת קיום טקס ההבדלה הופך, מדי פעם, לסוג של התעלות ושיא בסיכומו של פסטיבל לימוד FSU (ברה"מ לשעבר) בין אם הוא נערך במוסקבה, בין אם בקייב, בין אם בקישינב ובין אם בגינוסר שלחוף הכנרת.

אינני איש דתי אך אני קשור בנימי נפשי למורשת ולתרבות היהודית. לשיר פיוט זה עם מאות צעירות וצעירים שהגיעו מהמדינות שהרכיבו בעבר את ברה"מ שחלקם הגדול לומד את מילות הפיוט תוך כדי שירה מרגש אותי ומפגין בפני, פעם נוספת, את הניצחון הגדול של התנועה הציונית על הקומוניזם.

תרבות יהודית ומורשת יהודית אינם רק עניין לדתיים. לא במקרה משנשאל בן גוריון האם הוא סוציאליסט הנשען על ברכי מרקס ואנגלס ענה: אינני זקוק למומחים מבחוץ. אני נשען על נביאי ישראל. על ישעיהו בתחום השלום "וכיתתו חרבותם לאתים..." ועל הנביא עמוס בעניין החברתי "..על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור זוג נעליים..."

פסטיבל לימוד ברה"מ לשעבר הוא תמיד חוויה אינטלקטואלית מעניינת עבורי. אין מדובר רק במפגש, בלתי אמצעי, עם מאות יוצאי ברה"מ לשעבר והכרה מקרוב של תפיסותיו, ערכיו ותרבותו הפוליטית. על יצירתם התרבותית והעדפותיהם התרבותיות כאשר כל מילה רק תחסיר מלתאר את העושר האינטלקטואלי, את רב הגוניות ואת הרצון לצרוך ולהשתתף מגיל הינקות ועד תום החיים.

לימוד עבורי כשמו כן הוא. אני לומד. בין אם אני מרצה ובין אם אני מאזין. תמיד אני מתעדכן ולעתים גם עצם המפגש מזכיר לי נשכחות.

לימוד כנרת שהתקיים על חוף הכנרת בגינוסר בהשתתפות כ-1300 יוצאי ברה"מ לשעבר ענה על כל שלושת המרכיבים שהזכרתי: זיכרון מהעבר, לימוד משהו שלא ידעתי וחשוב מכל מבט לעתיד.

בדרכי לגינוסר נסעתי בכביש 90 ולאחר שיצאתי מטבריה והתקרבתי לקבוץ גינוסר נגלה בעיני שביל עפר קטן בצידי הדרך. שביל שהזכיר לי נשכחות. שביל שקשור, באופן מוזר, לאותה ברית המועצות , לנשק שייצרה ולהגנה על מדינת ישראל.

אי שם בשנת 1970 ,כמדומני, בהיותי חייל בשריון התנדבתי ליטול חלק במבצע סודי מעבר לקוי האויב בתוככי מצרים. עיקרו של המבצע היה חציית תעלת סואץ ופלישה משוריינת אל ליבו של מחנה צבא מצרי על הגדה המערבית של התעלה. למבצע קראו "דב לבן" ועד היום איני יודע מה פשר השם ומדוע נקבע, יש האומרים, בדיעבד כי מדובר ברמז ל"דב הרוסי". הרעיון המרכזי היה שימוש בכלי רכב משוריינים אמפיביים סובייטים שנפלו שלל בידינו במלחמת ששת הימים . הסוואתם כנשק מצרי. צליחת התעלה באזור האגם המר, כניסה למחנה מצרי, פגיעה במצבורי נשק ובחיילים וחזרה ארצה בנחתות עוד בטרם יבינו המצרים מי נגד מי.

אמוני הצליחה עם טנקי PT76 ונגמשי 50BTR ( שניהם כלי רק"מ אמפיביים מתוצרת ברה"מ) בפיקודו של סא"ל (באותה עת) בן שוהם התקיימו בכנרת ליד קבוץ גינוסר. שם בין עצי הדקל ליד קבוץ גינוסר מצאתי עצמי משייט על הכנרת בתוך כלי משחית רוסי, יורק אש, שצבוע בצבעי הצבא המצרי ועליו חיילים ישראלים בסרבלי קרב תוצרת ארצות הברית. ממש קוסמופוליטיות גלובלית.

אמונים במהלך השרות הצבאי אינם חוויה מרנינה (בדרך כלל) ללוחמים אבל שהיה על חוף הכנרת וירי כאשר אתה על המים וקפקפים לרגליך היו בכל זאת סוג של כייף גם אם אתה מודע לגודל הסיכונים שיהיו במבצע. וכך בנסיעתי לפסטיבל לימוד ברה"מ לשעבר בגינוסר נזכרתי בחוויה הדי ייחודית שהייתה לי באותו מקום בהקשר לברית המועצות: שימוש בנשק סובייטי לצורך הגנה על ישראל.

אם בהגנה עסקינן למדתי משהו חדש באותו פסטיבל לימוד FSU שעמד השנה בסימן יצירתה של המשוררת והמלחינה, נעמי שמר, בת עמק הירדן וילידת קבוצת כנרת. במסגרת המפגש נערך סיור דו לשוני (רוסית ועברית) בקבוצת כנרת ובבית העלמין של הישוב שם קבורה נעמי שמר. תוך כדי הביקור וההדרכה על ימיה כצעירה בקבוץ למדתי כי בשונה מבני גילה (18) בקיבוצי עמק הירדן שהתנדבו לשרת בהגנה ובפלמ"ח כדי להגן על הבית החליטה נעמי שמר לצאת ללימודי מוסיקה מתקדמים בירושלים.

די ברור בראייה לאחור שאילו הייתה בוחרת בדרך של לחימה בהגנה לא בטוח שהיינו זוכים ללוחמת מהוללת אבל בטוח שהיינו מפסידים כשרון מוסיקלי ענק שלא היה מגיע לידי מימוש ואולי שירים כמו "לו יהי" ו"ירושלים של זהב" לא היו באים לעולם. תוך כדי סיור בבית משפחת שפריר בכנרת (הבית של סבתא וסבא של נעמי שמר) והתרשמות מהרדיו העתיק וכמובן מהפסנתר עליה ניגנה בכישרון כה רב תהיתי ביני לבין עצמי האם לא היו מקצת מעמדותיה הלאומניות לאחר מלחמת ששת הימים תוצאה של איזושהי תסכול על שבחרה במוסיקה ולא בהגנה.

ומובן שבלי מבט לעתיד אי אפשר שיהיה לימוד.

כחבר הועד המנהל של עמותת לימוד ישראל השתתפתי במפגש עם דני עטר, היו"ר החדש של הקק"ל. עטר העלה בדבריו קושייה מעניינת המחייבת דיון ציבורי רציני. למה, שאל עטר, כפו של הקרן הקיימת שהיא הבעלים מטעם העם היהודי על חלק גדול מקרקעות המדינה ומנכסיה להפוך לחברה לתועלת הציבור על כל המגבלות המוטלות עליה במסגרת החוק ואילו הווקף המוסלמי, הכנסיה האורתודוקסית ונציגות הותיקן המטפלים בלא פחות קרקעות פטורים מכך והשקיפות (החיובית) מהן והלאה.

במהלך המפגש עם יו"ר הקק"ל הערתי כי היעדים שהציב לגבי פעילות הקרן הקיימת לישראל בשנים הקרובות נותנות מענה ראוי והולם לאתגרים שבפניהם ניצבים מדינת ישראל והעם היהודי: חינוך וקיימות.

בעניין הקיימות הצעתי מהלך חדש לקרן הקיימת והוא הקמת קרן הון סיכון - ציבורית (קק"ל) ופרטית (יהודים בעולם) שתטפח מיזמים (סטרטאפים) בתחום פיתוח בר קיימא. קרן הון סיכון כזו תהיה בסיס פיננסי ורעיוני לפעילות הקק"ל בתחום הקיימות (פיתוח ירוק, אנרגיה חלופית, התפלת מים, שימוש במים מושבים וכיוב') מתקציבה ותהווה במקביל מכשיר לגיוס יהדות העולם הן במישור הפילנתרופי והן במישור העסקי לתחום זה העומד במרכזו של סדר היום העולמי, בפרט אחרי ועידת האקלים בפריז. עיסוק זה יחזיר את ישראל למשימתה ההיסטורית של "תיקון עולם" ויתרום משמעותית גם למיתוגה של ישראל ולהצגת פנים מאירות ותורמות של המדינה לכלל אוכלוסיית תבל. שמחתי לשמוע מדני עטר כי בכוונתם ללכת לכיוונים אלו.

באותו מפגש הציע חיים צ'סלר, היו"ר המייסד של לימוד FSU כי בתחום החינוך תיקח על עצמה הקרן הקיימת לישראל את המעקב, הארגון וההכוונה למילוי משימות יהודיות-ציוניות את מאות אלפי בוגרי תכניות "תגלית" ו"מסע" שהופכים "למנותקי קשר" עם חזרתם לארצות מוצאם. מיעוטם עולים לישראל אך רובם הולך ונמוג לתוך התמודדות בחיי היום יום של צעירים היום. המודל שהציב לימוד FSU בקרב מקצת מבוגרי תכניות אלו (דוברי הרוסית) ברוסיה, באוקראינה, במולדובה, בבלרוס בישראל ובארצות הברית חייב ויכול להפוך ל"בייבי" של הקרן הקיימת ולהפוך את הבוגרים לחיילים בכוח שלום יהודי למען העם, המדינה והעולם כולו.