הזוג שישב לידי באולם שבו עמדה להיערך ההצגה החדשה מבית אספקלריא "בולדוזר", הביט ימינה ושמאלה. הבעל פנה לאשתו ואמרה לה ,תראי, אני היחיד באולם הזה שלא חובש כאן כיפה'.
פתחתי בכך, משום שכמה שההצגה הזו מדוייקת , אמיתית וכואבת, היא פונה (שוב) לקהל שבוי. היו שם שורות שלמות של משפחות, חלקן מגורשות גוש קטיף וחלקן בני משפחתם הקרובים ותוספת של עוד כמה עשרות אנשים כולם מהציוניות הדתית.
ועכשיו להצגה. הבימוי נפלא ומקורי. אותו חדר ביתי עם ארון ספרי יהדות ודגל ישראל משמש הן כבית המיועד תוך שעה לפינוי וגירוש וכן... לנאומו המסכם של ראש ממשלת ישראל באותם ימים אריאל שרון.
הכל מתרחש כשעה לפני ביצוע תוכנית הגירוש מגוש קטיף בקיץ תשס"ה.
בחדר יושבים יועציו הקרובים של אריק שרון ומתכוננים באולפן המאולתר (שהופך באחת לבית של אחת המשפחות) לנאום המכריע של ראש הממשלה, על הצורך בגירוש או "בהתנקות" לדבריו.
בבית משפחת אלון בגוש קטיף לא מתכוננים לפינוי. החיים נמשכים (כאילו) כרגיל. המילים "היו לא תהיה" נשמעות בפי האב השכול (השחקן דני שטייג) שאשתו נרצחה 18 שנים לפני כן בעודה נוסעת ליילד תושבת המקום כשלצידו הבן (יובל שוורצמן) החוזר בשאלה צבי יהודה שמוכן לפנות את הבית כאן ועכשיו, עד כמעט הרגע האחרון והמפתיע מבחינת ההצגה.
ובתווך, הפרסומאי ראובן אדלר- אבי רעיון הגירוש שעושה הכל, כמו אותו בולדוזר שיעלה אח"כ ויהרוס את בתי התושבים, כדי שתוכניתו תצא לפועל ובנו של שרון, גלעד שרוצה להביא לצופים את דמותו המיתולוגית של אביו (הביאו שני שחקנים כל כך זהים להם שרק על כך מגיעות מחמאות).
ההצגה "בולדוזר" מחזירה אותנו לימים הקרובים- רחוקים הללו וטווה עלילה דמיונית שמתכתבת עם המציאות הקשה של קיץ 2005 ומאפשרת לנו להסתכל על אותם ימים ממרחק הזמן והמקום.
המשחק מעולה, הבימוי של חגי לובר מנהלו של תיאטרון אספקלריא נהדר ואיכותי ולוואי שהיו בקהל ושיהיו בעתיד בקהל אנשים ממגזרים נוספים, כדי להבין מי באמת מנהל אותנו. חשוב מאד לראות.