צוות האמבולנס נדרש לפעול ברגישות ובדרך ארץ למרות הדיסטנס מהמטופל
צוות האמבולנס נדרש לפעול ברגישות ובדרך ארץ למרות הדיסטנס מהמטופלאיור: עדי דוד

לפני כמה חודשים נפתח אצלנו קורס חובשים של מד"א, והחלטתי להצטרף.

חוץ מאיזה תואר מעלה אבק במדעי החי אין לי שום ניסיון בתחום, אבל זה היה נראה לי מעניין וחשוב ומתאים לי בשלב הזה של החיים.

אז כבר פתחתי וריד (טוב, לפחות ניסיתי) ועשיתי מאמצים להחיות בובת פלסטיק (שנשארה מתה כשהייתה). אני מקווה תוך חודשיים-שלושה להצטרף למשמרות ולעשות את החלק שלי בהצלת חיים, שלפחות בשלב הראשון יסתכם כנראה בניקוי האמבולנס.

הסילבוס של הקורס כולל שיעורים עם נושאים מרנינים כמו "טביעה, חנק והתחשמלות", ובינינו, גם שקופיות האיברים המרוטשים שמראים לנו מדי פעם מחלחלות למדי. "זה עוף", אני מנסה לשכנע את עצמי כדי למזער את הזעזוע, "סתם עוף שמבשלים לשבת". והאמת היא שזה די עוזר.

למד"איסטים יש הומור שחור משחור, וזה מובן לגמרי. חייבים למצוא דרך להתקשח אל מול המראות, כי אין הרבה תועלת באיש צוות שיעמוד ויילל במקום להושיט עזרה. אז תוך כדי אירוע אתה עוטה עליך מעטפת של מקצועיות ומנסה לעשות את מה שצריך, ואחר כך ממציא בדיחות זוועה. אולי לטווח הארוך היה כדאי להשקיע באיזה מערך נפשי תומך לכוחות ההצלה, אבל כרגע זה מה יש. בתור רגשנית חסרת תקנה שפורצת בבכי חסר פרופורציות גם במסיבות בגן, נשאר לי רק להתפלל שאצליח לשמור על קור הרוח שלי בשעת מעשה, ועל השפיות אחר כך. ואם לא, נעבור לחוג ציור.

האחים והאחיות

הצורך לשמור על דיסטנס מסוים מהחולה, כדי לאפשר לך לפעול לטובתו, קיים לא רק אצל אנשי מד"א. צוות האמבולנס נדרש לפעול ברגישות ובדרך ארץ למרות הדיסטנס הזה, אבל יש לו את הפריבילגיה להעביר את החולה הלאה אחרי טיפול קצר, ולצאת לקריאה הבאה. לרופאים ולאחיות במוסדות כמו בתי חולים או מרכזי שיקום למיניהם אין אפשרות כזאת. היומיום שלהם מורכב מטיפול פיזי וסיזיפי באנשים כאובים, שדורשים הרבה מאוד סבלנות, בלשון המעטה. הם יכולים להיות מבוגרים ולא אסתטיים בעליל, לא לגמרי מאופסים או נודניקים חסרי תקנה. לא כל אחד יודע להיות החולה האידיאלי, ולגמרי אפשר להבין את השחיקה.

אבל גם מהצד של החולה זה לא פיקניק. מלבד העובדה שאתה מרגיש רע, כל מערכת הנורמות ששומרות על כבודך העצמי מתפוגגות לפתע. אתה לבוש בפיג'מה לא מחמיאה במיוחד, הופך שותף לחדר של אנשים זרים ומוזרים, וכל שגרת היומיום שלך מופרעת. אבל אולי הגרוע ביותר הוא שהגוף שלך הופך פתאום לנחלת הכלל. אין ברירה, זה נכון - אבל גם בסיטואציה הזאת יכול להיות שיש מקום ליותר שימת לב. נניח, בהבנה שאישה תעדיף שתרחץ אותה אחות ולא אח, ולהפך. יכול להיות שזה מסרבל קצת מבחינה לוגיסטית, אבל זה פרט קטן שיכול לגרום להרבה אנשים להרגיש נוח יותר.

יצא לי להיתקל בשני הקצוות של היחס: בצוות שחוק ומרוחק מחד, ובצוות מלאכי לגמרי מאידך. וזאת לא תמיד פונקציה של קושי המחלקה. ראיתי אחיות (ואחים, כמובן) שלא יושבות לשנייה, רצות מחולה לחולה ונותנות לכל אחד יחס אישי וחם ומסור למופת. אחיות רחמניות במלוא מובן המילה. ראיתי גם אחיות אדישות שמבלות את המשמרת בדפדוף בנייד שלהן, דוחות בלך ושוב כל בקשה, ושוכחות שהמאושפזים חסרי האונים שלהן הם גם בני אדם.

אנשי הפתקים

אין לי שמץ של ספק לאיזה סוג של אחות השתייכה דפנה מאיר הי"ד. האישה הצעירה הזאת, שנסיבות לקיחתה מהעולם הזה האירו עליה בזרקור גדול, נגעה גם לי עמוק בנפש. חיות כזאת אי אפשר לקחת, גם לא על ידי סכין. קראתי דברים שהיא כתבה, כמו תפילת התרופות מלאת הענווה והאמונה, ופוסט ה"חשובומטר" הראוי ללמידה בעיון על ידי כל אישה. קראתי גם הספדים שנכתבו עליה. בעלה נתן סיפר כיצד עמדה ליד מיטתם של חולים מחוסרי הכרה ודיברה אליהם, למורת רוחם של אנשי צוות אחרים. פנינה גפן, חברתה הטובה, סיפרה שהיא התחילה ללמוד רוסית וערבית כדי לתקשר עם החולים טוב יותר. ורופא ערבי שעבד איתה במחלקה שיתף את עם ישראל באבלו על אחד הידידות הטובות ביותר שלו, מתנחלת דתייה שעזרה לו והבינה לנפשו.

ומה עם הפתק שנמצא, עם מקצה שיפורים עצמי? זה מעניין, אבל זאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת על פתקים כאלה שנמצאו אצל הרוגי מלכות. אנשים שמיצו כל רגע ורגע של חייהם, שחשבו כל העת במה יוכלו להיות טובים יותר, שלא זרמו עם הנסיבות כמו רבים מאיתנו. בלי נדר, גם אני מתכוונת לשתול שיח עלי דפנה בחצר, שאוכל להציץ מהחלון ולהזכיר לעצמי ללמוד מהאישה המתוקה והמיוחדת הזאת.

אות ומופת  

אחד החלומות שלי שכנראה כבר לא יתגשמו הוא להיות עורכת הפלייליסט של גלגלצ. לפעמים אני נתקלת באמנים שבעיניי הם נהדרים, ואיכשהו הם לא מספיק מוכרים. יוני גנוט, למשל, הוציא אחרי עשור אלבום בשם 'אות לאות', ומהטעימה הקטנה שהספקתי לשמוע ברכב לפני שאחד הילדים העלים לי אותו (אז מה אם אתה קנית את הדיסק מכספך, יקירי?) זה יופי של דבר. אל תפספסו ביוטיוב את "על הר גבוה" הנפלא עם דניאל סלומון, ועוד יותר לא את "אל אדון" עם אריק סיני. רק לשמוע את הכימיה שנוצרה בין שני הזמרים האלה זאת חוויה.

[email protected]