בשבע מהדורה דיגיטלית

וזאת הברכה - מאת איה קרמרמן

להיות אם ברוכת ילדים זו אמנם משרה מלאה ותובענית, אבל לאיש אין זכות להטיף לי מוסר על הבחירה שלי

איה קרמרמן , ב' באדר תשע"ו

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

גדלתי בצפון תל אביב במשפחה חילונית אשכנזית. הנתונים האלה הפכו אותי, פחות או יותר, לחסינה לאפליה ולדעות קדומות.

אני לא אומרת זאת בנימה של יהירות. הרי לא עשיתי כלום כדי להרוויח את הנתונים הללו, וגם החינוך שקיבלתי בבית היה לחלוטין נקי מכל אלו.

להיות אשכנזית או חילונית לא נתן לי שום נקודות זכות. בתור ילדה, מעולם לא חשתי דעות קדומות או אפליה על בשרי, וגם סביבת גידולי הייתה נקייה מהן. החינוך המאוד ליברלי-שמאלני בבית הספר לימד אותנו שכולם שווים, חוץ מאלו שהם ממש מוכשרים, ששווים יותר.

ובאמת, בכל התופעה של הסטיגמות מלאות החן נתקלתי ברגע שעברתי לצד השני של המתרס. דהיינו, כששמתי כיסוי ראש וילדיי התהדרו בכיפות. בכל פעם שמישהו מניח לגביי הנחה מעצם היותי אישה עם חזות יהודית, ופועל בהתאם, אני בהלם. צורת החשיבה הזאת כל כך זרה לי. ויותר משאני נעלבת, אני מתרגזת. וזה מתבטא באין סוף דרכים. למשל באיך שאנשים מסבירים לי שעליי או על ילדיי להתנהג ברחוב. כי אם הם חס ושלום מתנהגים כמו ילדים אחרים או משתוללים טיפה, סימן שאני אמא דוסית מזניחה שלא יודעת לחנך את ילדיה, ועדיף לי להפסיק לעשות כל כל הרבה מהם. כן, זה נאמר. וזה מגיע גם עד לתת-התקצוב שבית הספר מקבל מגופים שונים, המחויבים כמובן על פי החוק לתת לו. מדהים אותי שעם הבחירה לשמור שבת ולנהל אורך חיים יהודי לקחתי על גבי גם חבילת פרדיגמות שכנראה באות אוטומטית יחד איתה. כמו מבצע של אחד פלוס אחד.

יותר מדי כדורים באוויר

השבוע נתקלתי בזה שוב בשיחה עם אישה שהסעתי. דיברנו על ענייני הסעות. אמרתי לה שמרוב הסעות אני מרגישה שאני לא מספיקה כלום. אחר הצהריים נוזל לי מהידיים, שיעורי בית עם הקטנים, הסעות, חוגים, והופ – כבר ערב, ואז מקלחות והשכבות. היא אמרה לי: כנראה יש לך יותר מדי כדורים באוויר. תיאור מדויק, חשבתי. איזו אמא לא מרגישה כך לפעמים? אבל אז היא המשיכה: "אני חושבת שיש יותר מדי לחץ מהרבנים שלכם לעשות יותר מדי ילדים". שתקתי. כי הילדים היו איתי באוטו. לא, זה סתם תירוץ. פשוט הייתי בהלם. כשהתאוששתי קצת, כעסתי על עצמי ששתקתי. אולי זה יהודי לשתוק, אבל אותי בבית לימדו אחרת. אז את תשובתי אליה אכתוב כאן.

המשפט הכי שגור בפיה של אמי מאז שאני זוכרת את עצמי היה "מה יותר טוב משתי בנות? שלוש בנות". לצערה, ולצערי, אבי והיא לא הצליחו להביא עוד ילדים לעולם. ולה היה צער שאנחנו פחות מדי. אחותי ואני לא תמיד הסתדרנו, אבל ברגע שהריבים של "למה לקחתי לה את הג׳ינס שהיא אוהבת" נגמרו, הפכנו לחברות טובות. בתור ילדה, תמיד חיפשתי לאמץ אחים ואחיות. ובאמת זכיתי שחלק מחברותיי הן כאחיות לי ודודות לילדיי.

לאחיה של אמי ארבע ילדים. תמיד היה שמח וכיף להיות בחברתם. חבורה מכונסת עם הווי פנימי. תמיד רציתי חבורה. שיהיה לנו את ההווי שלנו, כזה שאף אחד מבחוץ לא מבין. בגיל 21, כשבעלי הציע לי נישואין, כתבתי לחמי וחמותי פתק ובו אני מתחייבת שיהיו להם חמישה נכדים ממני. כמעט עשרים שנה אחרי, ואפשר לקרוע את הפתק.

סביבה תומכת

לאחר שכל זאת נאמר, ב‑12 שנותיי כבעלת תשובה, מכל שיחותיי האישיות עם רבנים ומובילי דרך בעלי אסמכתא לא נאמר לי, ולו פעם אחת: את חייבת עוד ילדים. בשום שיעור לא הטיפו לי שאין לי מספיק ילדים, ושאני לא ממלאת מכסה ראויה. ואם להיכנס לבחירות הפרטיות שלא קשורות לאף אחד חוץ מבעלי ולי, אם אתייעץ עם הרב ואשתף אותו בכך שאני צריכה הפסקה, כמו שאני מתייעצת איתו על אין ספור נושאים רגישים בחיי, הוא ישבח אותי על הבנת היכולות והגבולות הזוגיים והמשפחתיים שלי.

הדבר היחיד שהשתנה מאז שהפסקתי לחשוב כמו חילונית והתחלתי ללכת בדרכו של הקב"ה, זה הסביבה והסובבים. אלו משבחים אותי על הבחירה שלי להיות אמא. העולם החילוני אינו מעריך כלל את האימהות. זו לא עבודה ולא אורח חיים ראוי. זה נחשב שם בזבוז זמן וכישרון. רוצה להיות אמא? סבבה. בזמנך החופשי, על הדרך. כמעט כל יום נשאלתי: "אבל מה את עושה כל היום?" כאילו להיות אמא זה אומר לשבת על הספה ולנשנש כל היום. בתהליך התשובה נחשפתי לעולם אחר. הגעתי למקום שמעריך את עבודת האימהות, מקדש אותה.

אני לא נשברתי אחרי שני ילדים. כמו שסיפרה הגברת מההסעה על הילדים שלה. למה? כי הסביבה תומכת בי כדי שאמשיך להגשים את החלום שלי למשפחה גדולה, אפילו שזה קשה. כמו שתומכים בי בשלום בית. אולי אם הייתה תמיכה לכך בעולם החילוני, היו פחות גירושים.

נכון, אני מרגישה לפעמים שלנחשון בן עמינדב היו מלא אוויר בין המים לאף לעומתי. אבל כל אמא מרגישה את זה. אני הרגשתי את זה עם ילד אחד. ואולי אני מסיימת את היום סחוטה לגמרי, אבל אז מגיע שולחן השבת, וחמישה גוזלים שרים לי אשת חיל ובאים לחיקי שאברך אותם. וכשהתקופה הקשה תסתיים, ובעוד 15 שנה, כשאני כבר אפסיק להניק בלילות, אישן לילות שלמים. כשאף אחד לא יבקש ממני כוס מים באמצע הלילה, וייגמרו ההסעות לחוגים, אני אשב עם הנשים והבעלים והנכדים בשולחן השבת, וכל החבורה הקדושה הזאת תהיה שלי. התחייבתי עליה והרווחתי אותה במסירות נפש אמיתית. בשמחה ואהבה גדולה. ובלי אף מילה מאף רב.

טיפול שורש – תפוח אדמה חבוט

אני ממשיכה במתן מתכונים של שורשים, והפעם אני בוחרת בתפוח האדמה. זהו אמנם הפחות מומלץ מבין השורשים, אבל בתכל׳ס זה מתכון מצוין.

החומרים הדרושים:

תפוח אדמה (המתכון הצליח עם תפוחי אדמה קטנים, גדולים, אדומים וצהובים. הכול טעים)

אופן ההכנה:

מבשלים במים את תפוחי האדמה בקליפתם עד שהם מתרככים (אבל לא נהיים קווץ').

בתבנית של תנור, משמנים נייר אפייה ומניחים את תפוחי האדמה.

מוחצים את תפוחי האדמה עם מוחץ של פירה, מעט ולא עד הסוף, עד שהקליפה תישבר ויהיו חריצים.

מזלפים שמן זית, מלח, טימין ורוזמרין טריים או יבשים קצוצים דק. אם רוצים חלבי - קוביית חמאה קטנה על כל תפוח אדמה, לשחיתות מושלמת.

מכניסים לתנור טורבו בחום של 230 מעלות עד שמזהיב.

ayakremerman@gmail.com