בשבע מהדורה דיגיטלית

גיל 18? סוף הדרך

צעירים וצעירות בסיכון שנתמכו במהלך השנים על ידי המדינה והמסגרות הפנימייתיות, מוצאים את עצמם בגיל 18 מתמודדים לבדם עם עתידם.

עפרה לקס , ב' באדר תשע"ו

צעירים וצעירות בסיכון מוצאים את עצמם בגיל 18 מתמודדים לבד עם עתידם
צעירים וצעירות בסיכון מוצאים את עצמם בגיל 18 מתמודדים לבד עם עתידם
איור: יוסי שחר

"אני שברתי מעגל של דורות במשפחה שלי. מעגל של התאבדויות, סמים והתמכרויות. אח אחד שלי בכלא, אח שני עבר התעללות כמוני, כנראה, והוא נרקומן. אני הראשונה והיחידה שלומדת לתואר ראשון. כל מה שהייתי צריכה זה מבוגר אחד שיאמין בי וילווה אותי".

שרית עוד לא בת 30, אבל ניסיון חייה מספיק לכמה וכמה אנשים. היא ושלושת אחיה נולדו לאם נכת נפש ואב חלש ואלים. הילדים סבלו מהזנחה קשה, והם הוצאו מהבית בידי המדינה. שרית הייתה אז בת ארבע וחצי, ובשל גילה הצעיר שולבה עם אחד האחים במשפחת אומנה.

מה שהיה אמור להיות מקום חמים ובטוח, התברר כקן צרעות. במשך תקופה ארוכה סבלה שרית מהתעללות בידי אחד מבני המשפחה. "אני לא יודעת מה עבר על אחי, אני חושבת שגם לו עשו דברים דומים, אבל הוא לא מדבר". אמם של הילדים התלוננה על כך, אבל איש לא האמין לה. "שמו אותה בבית משוגעים". בסופו של דבר הועברה שרית לפנימייה, אבל לא ממש הסתדרה. "הייתי מוזרה ומופנמת. לא דיברתי על מה שהיה כי פחדתי, איימו עליי שאם אספר ירצחו אותי. יכול להיות שניסו לדבר איתי, אני לא יודעת, לא הייתי מוכנה לזה". ממעון 'נעמת' היא הועברה לבית הילד 'נוה מיכאל', אבל גם שם היא לא הסתדרה עם המסגרת. אחרי שנה בבית היא הועברה ל'אומן' בעפולה. "אז התחלתי להשתמש בסמים ואלכוהול. העיפו אותי ואז החזירו אותי". משם היא עברה לפנימייה נוספת. בקושי רב התגייסה שרית לצבא, וגם שם המשיכה לצרוך אלכוהול וסמים ועברה בין בסיסים. באופן שמפליא גם אותה, היא הצליחה לסיים את השירות הצבאי, מה שאחיה וחבריה שעברו דברים דומים, לא הצליחו.

למרות שהחיים לא היו דבש עד אז, המשבר הגדול הגיע עם סיום השירות הצבאי. "לאן הולכים עכשיו? מה עושים? איך אפשר לשכור דירה או ללמוד? חבר'ה כמוני יוצאים מכיתה י"ב או מהשירות עם תיק גב וחלומות לשבור את מעגל ההתעללות והעוני, אבל אין לנו יותר מזה. אין לנו חסכונות או מקום לישון בו, אנחנו אפילו לא יודעים איך פותחים חשבון בנק".

אחרי הצבא עבדה שרית בעבודה מועדפת ואחר כך בעמותה לילדים בסיכון, "אלה היו ימים שאיבדתי כיוון. ימים קשים של שימוש בסמים ואלכוהול. בתוכי פנימה היה לי כיוון, אבל לא ידעתי איך אני הולכת לשם". באחד הימים, כשנכנסה לדואר האלקטרוני שלה, קפצה לנגד עיניה מודעת פרסומת שכוונה בדיוק לאנשים צעירים מהרקע שלה והבטיחה סיוע. "משהו בתוכי גרם לי לשלוח את הפרטים שלי, ומאז דברים התחילו לקרות". היא נסעה להתגורר בדירה של צעירים עם ליווי ותמיכה, "וככה התחיל המסע שלי למודעות וטיפול והתנהלות כלכלית נכונה. אז גם התנקיתי מסמים ואלכוהול". שרית מרגישה בת מזל. אם היא לא הייתה בדיוק באותו ערב ובאותו רגע מול המחשב, היא לא הייתה מגיעה למקום שבו היא נמצאת היום.

מטרמפיסט לבן בית

איריס זילכה היא עובדת סוציאלית שעבדה במשך שנים בתחום פנימיות הנוער. לפני 13 שנים, במסגרת מחקר חברתי, היא התבקשה לראיין צעירים שהוצאו מביתם בגיל מוקדם, גדלו בפנימיות ובמשפחות אומנה וסיימו את המסגרות האלה. היא התבקשה לבדוק כמה צעירים כאלה יש בצבא ומה עובר עליהם. למרות שזילכה הכירה היטב את התחום, היא לא הבינה מה יש לחדש בנושא הזה. כשחיפשה חיילים כאלה, היא נתקלה בחוסר ידע של הצבא. "יום אחד אמרו לי שבאחת הפנימיות מדריך בחור שלמד בה וחזר אליה. נסעתי לשם לראיין אותו, ובדרך אספתי טרמפיסט. הוא סיפר שהוא חייל ונוסע לפנימייה שבה גדל. שאלתי אותו 'למה?' הוא ענה 'כשאתה לבד בעולם ומישהו מושיט לך יד, אתה לא יכול שלא לקחת אותה'". הבחור סיפר לזילכה שרק לפני ימים אחדים הוא הוכר כחייל בודד, ובאותו בוקר קיבל דירה. עד אז, כשהיה חוזר מהצבא, הוא ישן בעיקר בחוף הים בנתניה, לפעמים היה מגיע לבקר בפנימייה. "אמרתי לו שבדיוק אותו באתי לחפש, והצעתי לו לבלות אצלי ואצל בן זוגי שבתות וחגים כדי שלא יהיה לבד".

אחרי המחקר ההוא הבינה זילכה שלבה שם, עם הצעירים חסרי העורף המשפחתי. היא עבדה במסגרת עמותה שנתנה מענה לצעירות כאלה, ואחרי שעזבה הקימה את עמותת 'מקום - מרחב קידום ומימוש' שתומכת ומסייעת לצעירים בוגרי פנימיות ומשפחות אומנה בגיוס לצבא ובמציאת מקום מגורים ותעסוקה, וגם מקיימת קהילה כדי שיהיה להם לאן להשתייך. העמותה מפעילה גם דירה לצעירות שמשלמות שכר דירה מסובסד.

מדי שנה מוציאה המדינה על ידי רשויות הרווחה ובצו בית משפט כמה מאות ילדים מבתיהם בשל הזנחה או סיכון ממשי לחייהם. הצעירים שבהם מגיעים למשפחות אומנה, הבוגרים יותר גדלים בפנימיות ובכפרי נוער. בשנים האלה משקיעה המדינה רבות בילדים האלה: את משפחות האומנה היא מתקצבת ומלווה, ואף מספקת טיפולים בתחומים שונים לפי הצורך. גם על המוסדות הפנימייתיים היא משלמת ומספקת לילדים את כל צורכיהם, החל מביגוד ומזון וכלה בחינוך משלים. הילדים, שמגיעים לא אחת למקומות האלה עם ניסיון חיים כואב, מצליחים בעזרת אהבה וטיפול נכון להשתקם, לספוג חוויות חיוביות ולהתחיל לחלום מחדש. אבל בהגיע גיל 18, המדינה חדלה לתקצב את משפחות האומנה, ומסגרת כפר הנוער או הפנימייה נגמרת. המדינה שסייעה להם עד עכשיו חותכת את חבל הטבור באחת, ואין להם היכן להניח את הראש. כך, גם בחורים ובחורות שמבקשים להיות אזרחים נורמטיביים, מוצאים את עצמם מול שוקת שבורה.

המדינה לא יודעת לתת נתונים מלאים על מספר הצעירים חסרי העורף המשפחתי. אחד הסימנים לכך שמדובר באוכלוסייה שקופה הוא היעדר איסוף הנתונים השיטתי. ההערכה מדברת על כ‑2,600 צעירים בני 18‑25 בוגרי מסגרות חוץ-ביתיות שאין להם מקום לגור בו, ועוד כ‑700 שמצטרפים אליהם מדי שנה. לאלה נוספות שתי קבוצות: אחת שלא הוצאה מחוץ לבית ההורים, אבל נמצאת במצבי מצוקה וסיכון ויש להעניק לה קורת גג; והשנייה - בני נוער מנותקים שנמצאים במצב הישרדותי, כולל פשיעה, כדי לשרוד וגרים ברחוב. שתי הקבוצות האלה מוערכות בכ‑1,500 צעירים. מאות מהצעירים האלה יקבלו מענה למגורים מעמותות ותוכניות שונות, לרוב לטווח קצר. לרובם אין מענה.

מחפשת מיטה, ניזונה מחטיפים

גם הדר חוותה ילדות מורכבת. היא גדלה במשפחה של הורים חוזרים בתשובה שהשתייכו לחסידות ברסלב ונישאו בלי אהבה. האם סבלה מדיכאונות וקושי נפשי והאב עבד עד שעות מאוחרות מחוץ לבית. כשהדר, ילדה שישית מתוך שבע, הייתה בת 14, ההורים התגרשו. האם עברה לצפת, האב נשאר בירושלים והיא ואחיותיה נותרו בלי בית. "כשבאתי לאבא שלי עם נעליים קרועות ואמרתי לו שאני צריכה נעליים חדשות, הוא אמר 'אני משלם לאמא שלך מזונות בשביל זה'".

הדר הוצאה לפנימייה חרדית לבנות חסרות בית. היא לא אהבה את הרמה הלימודית הנמוכה, ומורה שהייתה עמה בקשר חם ומיוחד דאגה להעביר אותה לאולפנת 'סגולה' בקריית מוצקין. בשבתות הראשונות של כיתה י' לא היה לה לאן ללכת. "הייתי מתארחת אצל חברות ואם לא - הייתי בחוץ. הולכת מפה לשם, תמיד נראית שאני בדרך, כדי שזה לא ייראה חשוד". בהמשך נמצאה לה משפחה מארחת שאליה הלכה בחופשים ובשבתות חופשיות. "הם היו מקסימים, אבל לי לא היה נעים, לא התחברתי. הרגשתי שאני נתקעת ושאני נטל". לבית אמה, שבינתיים נוספה לה נכות פיזית, היא הייתה הולכת פעם בחודשיים ולא יותר. הביקורים האלה זכורים כחוויה לא נעימה.

הדר בחרה במודע שלא ללכת לפנימייה שבה הבנות מגיעות מרקע דומה לשלה. היא רצתה לצאת מהחברה הזאת, אבל היו לכך מחירים. בנות היו מגיעות בכל יום ראשון מהבית עם קופסאות ריחניות מלאות באוכל ביתי, חברות לכיתה שהיו יוצאות לבלות או לקנות בגדים חדשים ולא הבינו בכלל את מציאות החיים שלה. גם את המעטפת הכלכלית שהיא הייתה זכאית לה כדי שיהיו לה ביגוד, הנעלה וחפצים בסיסיים, היא לא קיבלה במלואה. "אני יודעת שלא העבירו לי את כל הדברים שהייתי זכאית להם. עבדתי מאוד קשה בבייביסיטרים כדי שיהיה לי כסף. אבל זו הייתה בחירה שלי. ידעתי שאני לא רוצה לשמר את העוני והמצוקה".

למרות שההורים מעולם לא באו לבקר, לא נפגשו עם המורים ולא עודדו אותה, הדר הצליחה לסיים את התיכון עם תעודת בגרות. אבל השמחה על ההצלחה הייתה מעורבת בפחד גדול. "את מסיימת את כיתה י"ב וקולטת שזהו, אין לך לאן ללכת. אפילו את המשפחה המארחת, שמקבלת 50 שקל ליום, המדינה לא מממנת יותר". היא יודעת שהמשפחה הייתה מזמינה אותה להתארח אפילו בלא תשלום, אבל זה לא היה העניין. "פתאום הבנתי שאין לי אפילו מקום להניח את הדברים שלי ומיטה לישון בה. התחלתי להסתובב בין האחיות הנשואות שלי, אבל יש להן ילדים והיה לי לא נעים לתפוס מקום בבית שלהן". את התקופה שבין הלימודים לשירות הלאומי היא בילתה בעיקר בנסיעות בין החברה הזאת לשנייה, בין האחות האחת לאחרת, נמצאת בכל מקום יומיים, שוכחת תיק פה ותיק שם ונוסעת להביא, אוכלת חטיפים כדי לשבוע. לא היה מה לדבר על אוכל מבושל ומזין.

את השירות הלאומי היא עשתה בגן של ילדים עם אוטיזם בירושלים. את השבתות עשתה בדירה וגם חלק מהחגים, מנסה בכל כוחה שאיש לא יידע מזה, כי ידעה שהחברות לא ממש יבינו, ובכלל לא תמיד היה מותר להישאר. את השנה השנייה עשתה ביחידה להכוונת חיילים משוחררים, וככל שסיום השנה התקרב, הזדחל פנימה גם הפחד הקר שהפעם באמת נגמרו כל המסגרות והיא תישאר תלויה באוויר. "וכאן זו כבר לא תקופה של חודש-חודשיים, זה החיים".

בעזרת האחראית עליה, היא הצליחה לקבל יחידת דיור בבניין של חיילים בודדים. שכר הדירה עמד על 1,300 שקלים בחודש. היא התחילה לעבוד בצורה אינטנסיבית בסופר ואז בחנות, עושה משמרות כפולות בלי הפסקה. "תמיד חשבתי על השכר-דירה של החודש הבא". כשראתה את הנשים סביבה, את תנאי ההעסקה שלהן ואת המרמור, החליטה שזה לא יהיה העתיד שלה. כיום היא עובדת בהוסטל לאוטיסטים, עושה משמרות כפולות ולומדת קידום נוער בבית ברל. החלום היה עבודה סוציאלית, אבל ציוני תעודת הבגרות לא אפשרו. במקום לתת לה מקום של כבוד בחוג על שעשתה את כל הדרך הארוכה הזאת לבד, היא הייתה צריכה להתקבל כמו כולם.

בעזרת זילכה קיבלה הדר מלגת לימודים של מפעל הפיס ללימודי התואר, אבל היא צריכה לתת תמורתה שעות התנדבות רבות בפתח תקווה, מרחק של שעה נסיעה. גם היום, כשיש מי שתומך בה, היא עדיין נתקלת בקשיים לימודיים ואחרים. "אנחנו נתקלים בקשיים בלי הפסקה. את רוצה לשנות אורח חיים וללמוד, אבל אין לך זמן ללמוד כי את צריכה לעשות משמרות כפולות, אין לך ברירה". הדר הייתה מצפה מהמדינה שלא תעזוב בחורים ובחורות כמוה רגע אחרי גיל 18. "יצאנו ממסגרת מאוד אינטנסיבית של 24 שעות, ופתאום אנחנו צריכים להסתדר לגמרי לבד. לא נראה לי שבחור בן 18 צריך למצוא לעצמו מקום להיות בו בשבת ובחג. אני מצפה שתהיה לנו מסגרת ודירה כדי שלא יהיה צורך לבזבז את כל הכסף על מגורים, ושתהיה אפשרות ללכת לאקדמיה בלי שנצטרך לחפש מלגות".  

כשסטודנטים פוגשים חסרי בית

אחרי שנים של מפגש וסיוע לצעירים האלה, החליטה זילכה לפנות לעו"ד נטע דגן, מנהלת הקליניקות במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן. המטרה הייתה ניסוח הצעת חוק שיעביר את האחריות על הצעירים האלה למדינה ויסדיר את חובותיה כלפיהם. דגן, שמגיעה מתחום זכויות האדם, הופתעה לגלות קבוצת אוכלוסייה שכלל לא שמעה עליה קודם. "וזה סימן לכך שהאוכלוסייה הזאת באמת הייתה שקופה". דגן וזילכה הושיבו סביב השולחן את הסטודנטים למשפטים וצעירים חסרי עורף משפחתי, שביחד יתרגמו את הצרכים לשפה משפטית. שרית מאוד התרגשה מהמפגש. "אז עוד הייתי לפני הלימודים שלי לתואר ועם ביטחון עצמי נמוך. המפגש עם סטודנטים למשפטים היה נראה לי עולם אחר ובהתחלה גמגמתי. אחר כך, כשהבנתי שהם רוצים לשמוע אותי, התחלתי לדבר. הבנתי שיש לי קול ושמה שאני אומרת יכול לעזור לצעירים אחרים".

דגן מספרת על כך שהסטודנטים שלה ציפו לפגוש עלים נידפים ברוח, צעירים חלשים, ומצאו שותפים אינטליגנטים שיש להם מה לומר. המפגש לא תמיד היה פשוט. "בהתחלה הם לא כל כך הבינו, הם אמרו: לא לכולם יש כסף ללמוד, אז למה צריך לממן דווקא אתכם? הם לא הבינו שילד מבית רגיל ההורים מחבקים אותו ומאמינים בו, וזה לא עניין כלכלי אלא של יציבות וחוסן", אומרת שרית. בהמשך למדו הסטודנטים להכיר עולם שלא ידעו על קיומו, ולהבין את הצעירים האלה, בני גילם, שחוו ילדות לגמרי אחרת, ונוצרה אווירה חמה ומשתפת.

הצעת החוק שהרכיבו הסטודנטים בקליניקה בנויה משני חלקים. האחד עוסק בהכנה לחיים שיקבלו הצעירים עוד כשהם נמצאים במסגרות של אומנה ופנימייה. אדם בוגר יהיה אחראי לתת להם מידע על זכויות וחובות, הכנה לשירות צבאי, לאומי או אזרחי וכישורי חיים בסיסיים, שבדרך כלל מקבלים כתורה שבעל פה מהבית.

החלק השני מדבר על ועדה שמתאימה סל מיוחד לכל צעיר וצעירה, לפי הרקע שלהם, המקום שבו הם נמצאים, הגיל, השאיפות והיכולות. הסל הזה הוא דינמי ומשתנה בהתאם לגיל ולמצב. בסל יהיו סיוע בשכר דירה, הכוונה ללימודים גבוהים, אבחון תעסוקתי, סיוע במימון לימודים גבוהים וגם סיוע במציאת עבודה. לפי התוכנית, לכל צעיר יהיה אדם שאחראי עליו. המבוגר הזה ימלא את מקום ההורים בתמיכה, אמונה וסיוע, וגם זה לפי הצרכים, האופי והרצון של הצעיר. לפי הצעת החוק, תהיה אפשרות להמשיך את השהות אצל משפחת האומנה בתשלום וכך עיקרון הרצף של הצעיר יימשך.

הצעת החוק מבקשת להיות גמישה עד כמה שניתן, מציאות שאיננה פשוטה בעבור מדינה שמורכבת מפקידים, טפסים, ועדות וביורוקרטיה. "אין מה לעשות", אומרת עו"ד דגן, "אנחנו מבקשים שירות מהמדינה וזה צריך להיות בהליך מסודר". מצד שני, היא מוסיפה, הצעת החוק נבנתה לפי דגם של חוק אחר, 'שילוב נכי נפש בקהילה', שגם בו יש ועדה שבוחנת סל שירותים משתנה. "החוק השני עובד וכבר הציל אלפי אנשים".

חברת הכנסת קארין אלהרר (יש עתיד) מכירה את עו"ד דגן משיתופי פעולה קודמים, ונרתמה לנושא. בימים אלה היא עוסקת בקידום חוק האומנה לקראת קריאה שנייה ושלישית, אבל החליטה לא למשוך את ידה גם מהגיל הזה, של בוגרי האומנה. "בכנסת הקודמת עלה חוק דומה, אך הוא לא הגיע לוועדת שרים לענייני חקיקה. ראיתי את הצעת החוק ונדלקתי". הצעת החוק כפי שהיא היום יקרה מאוד, ועלותה נאמדת במיליארדי שקלים. כרגע החוק נמצא בתהליך של הערכה תקציבית. "יש היום כל מיני תוכניות שניתנות דרך הרווחה על בסיס יכולת ובתוך מסלולים מסוימים. החישוב צריך להיות הפער בין מה שהמדינה מוציאה היום לבין מה שתוציא אחרי החלת החוק. לא נכון לחשב את ההוצאה הזאת מאפס", אומרת אלהרר. אבל גם עם הקיזוז הזה, מדובר בחוק לא זול. "האמירה היא קודם כול שהמדינה תיקח על הנושא הזה אחריות, ואפשר לממש אותו בצורה הדרגתית. הבסיס הוא שיהיה לצעירים האלה מקום לישון בו, וזה דיפרנציאלי. יש כאלה שיכולים לישון בחדר בפנימייה שגדלו בה, אחרים יכולים לקבל סיוע חלקי בשכר דירה. אחרי זה חשוב מאוד לתת לצעירים האלה אדם מלווה ותומך. נפגשתי עם המון צעירים וצעירות, שמה שהכי חסר להם בעולם זו יד מכוונת. הם תיארו את התחושה כאילו זרקו אותך למים קפואים, ואתה מנסה לבעוט בהם ולהתחמם ואתה לא מצליח". אלהרר מוסיפה ומסבירה שהקניית השכלה לצעירים האלה היא הכרחית, משום שזה השער לתעסוקה. "לימודים הם הדבר הקריטי, זה מה שייתן להם כרטיס כניסה לעולם הזה".

נושא עלות החוק מקבל רובד נוסף כאשר מבינים שהמדינה כבר השקיעה בצעירים האלה מיליוני  שקלים בכל השנים שבהן גידלה וטיפחה אותם. אם לא תמשיך את זה עכשיו, ההשקעה שלה עצמה תרד לטמיון. ההפסד הזה גם יגרור אחריו ריבית בדמות משפחות נוספות שהצעירים האלה יבנו, ועלולות להיכנס למעגל של הזנחה ופשע, מעגלים שעולים למדינה הון. להעלות צעירים על המסלול הנורמטיבי, אומרים כל השותפים להצעת החוק הזאת, הוא מעשה מוסרי וערכי, אבל יש בו גם רווח לחברה ולמדינה.

החוק נמצא כיום בשלב ראשוני מאוד של חקיקה, ורק הונח על שולחן הכנסת. אלהרר יודעת שנכונה לה עבודה קשה והיא מבטיחה לא לנוח עד שהוא ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. היא מעריכה שרק לקראת סוף המושב יגיע החוק לשלב של ועדת שרים, והיא מוכנה שהוא יהפוך להיות חוק של הקואליציה, "העיקר שיעבור".

"גם העסקים והאקדמיה צריכים לעזור"

לפני מספר שבועות התקיים בכנסת כנס בנושא צעירים חסרי עורף משפחתי, במטרה לעורר מודעות בקרב חברי הכנסת לצורך הגדול הזה. לכנס הגיעו 15 ח"כים מסיעות מגוונות והביעו תמיכה רחבה. אחד הגורמים שהיו שותפים בארגון הכנס הוא 'פורום כפרי הנוער והפנימיות בישראל', שותפות פילנתרופית שהקים אבי נאור כדי לקדם את כל המסגרות החוץ-ביתיות. בפורום שותפים 18 תורמים שמקדמים את המסגרות ברמה הלאומית, ולצד זה יצרה הקבוצה פורום של 60 אנשים וארגונים שהם כל בעלי העניין בתחום: נציגי הפנימיות והבעלויות עליהן, עמותות האומנה, משרדי ממשלה ועוד.

"אנחנו הלובי של הילדים האלה, ואנחנו דואגים שהמדינה תשים אותם על סדר היום שלה", אומרת מנכ"לית הפורום, ענת נחמיה-לביא. הגופים הפילנתרופיים מנסים לקדם את הצעירים חסרי העורף המשפחתי ומציעים תוכניות שונות, אבל המסר שלהם הוא שהמדינה צריכה לקחת אחריות והם יסייעו על ידה, ולא להפך. "בחו"ל יש הבנה, לא תמיד ערכית, שאצל ילדים ונוער בסיכון צריך למתוח את גיל הילדות. יש מקומות שעושים את זה עד גיל 21 ואחרות שעד גיל 24. אצלנו, לא רק שמפסיקים לעטוף אותם, אלא מכריחים אותם להתגייס".

נחמיה-לביא מסבירה שלמרות שחלק גדול מהצעירים האלה מגיע אל הגיוס עם מוטיבציה גבוהה, הוא לא מחזיק מעמד במסגרת. "על ילדים כאלה הצבא צריך להסתכל טיפה אחרת". בנושא הזה כבר התקיימו פגישות בוועדת חוץ וביטחון ונכתבות תוכניות על הכנה לפני השירות וליווי במהלכו.

לצד הדרישה מהמדינה, הפורום פונה למגזר העסקי ולאקדמיה להירתם למשימה ולקחת אחריות. "אם האקדמיה לא תיתן הקלות בקבלה ללימודים והגופים העסקיים לא ישלבו כאלה צעירים אצלם, הדברים האלה פשוט לא יקרו. האקדמיה והגופים העסקיים צריכים לדעת שלשלב צעירים כאלה זהו צעד נכון ערכית, ועליהם לעשות את זה". הפורום מסייע בקידום הצעת החוק, אבל הוא לא מסתפק רק בזה. "תהליך חקיקה יכול לקחת שנתיים-שלוש. אנחנו בקשר עם משרדי הממשלה השונים ומקדמים נושאים שונים חוץ מהחקיקה. כל כפר נוער התחיל לקבל תקצוב לרכז בוגרים, למשל, וזו מהפכה. הרכבנו צוות בוגרים ואנחנו לקראת כתיבת תוכנית לאומית בנושא".    

הסיפורים של שרית והדר שהובאו כאן מעוררי השראה. למרות מה שעברו, הן נאחזות בחיים ומצליחות לקדם את עצמן לעבר עתיד טוב ובטוח. הדר מודה לכל האנשים הטובים שעזרו לה והיו העוגנים שלה בדרך למקום שבו היא נמצאת היום. "יש לי שאיפות. אני רוצה לצאת מהמעגל הזה בשביל הילדים שלי, שיהיה להם שפע ולא יידעו מה זה עוני, וזה מה שמחזיק אותי", היא אומרת. מהצעירות האלה יש הרבה מאוד מה ללמוד, אבל צריך לזכור את כל אלה שלא פגשו בדרך את האנשים הנכונים ועדיין שבויים בקשיי עברם האישי.