אחד הקולות המהדהדים שבקעו מכנס ירושלים השבוע היה זה של הרב יצחק נריה, ראש ישיבת 'תורה בציון', שנשא נאום תוכחה נוקב על יחסו של הציבור הדתי-לאומי אל עולם הישיבות ולומדי התורה שלו.
ברובד המעשי, עיקר הטענה הופנתה כלפי חוסר הנכונות, לדבריו, לפתוח את הלב ואת הכיס ולתמוך בלימוד תורה במידה הראויה.
לפי התרשמותו של הרב נריה, שמחזיק קרן מרכזית וחשובה לתמיכה כלכלית בלומדי תורה בציונות הדתית, הציבור הדתי-לאומי מוכן לתרום להרבה מאוד מטרות ציבוריות חשובות, אבל תמיכה בלומדי התורה שלו נמצאת במקום נמוך בסדר העדיפויות. בין השאר סיפר הרב נריה על אברך מצטיין באחת הישיבות של הציונות הדתית, שהקרן התבקשה לתמוך בו משום שאביו, איש עסקים דתי-לאומי עתיר ממון, לא מוכן לתמוך בבנו לומד התורה. סיפור אחר הוא זה של תורם נדיב, בוגר ישיבת הסדר, שאת כל תרומתו לחיזוק לימוד התורה העדיף להזרים דווקא למגזר החרדי, עד שהרב נריה העיר לו על כך.
בין השאר ערך הרב נריה השוואה בין מצב לימוד התורה בציונות הדתית לעומת המצב בציבור החרדי. על פי בדיקתו, מספר התלמידים בשיעור א' בשלוש הישיבות הציוניות הגדולות ביותר – מרכז הרב, הר המור ושדרות - לא מגיע למספר התלמידים בשיעור א' של ישיבת 'חברון' החרדית. בלי בנייה של תשתית רוחנית אין לנו מה לחלום על אחיזה בהגה השלטון וההנהגה, קבע הרב יצחק נריה כשהוא מתעמת עם דבריו של יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, שנאמרו יום קודם לכן מעל במת הכנס.
דברי הרב נריה צוטטו בכלי התקשורת המגזריים ורבים הגיבו להם. יש מי שטענו שבסך הכול עולם התורה הציוני הולך וגדל, מתפתח ומשגשג. ההשוואה מול החרדים אינה במקומה משום שהם מתרכזים במשימה אחת בעוד הציונות הדתית מפצלת את כוחותיה, ובצדק, בין שלל המשימות הלאומיות. היה מי שהוסיף ואמר שכיום יש מספר מועמדים לכל משרה רבנית פנויה, כך שאין מקום לדבר על מחסור בעתודה רוחנית, אולי אף להפך.
חלק מהדיון הסתעף לשאלה האם ומדוע הציונות הדתית לא מצליחה להצמיח גדולי תורה בכמות ובאיכות המצויה בציבור החרדי. גם כאן התגובות התפצלו. היו מי שטענו שהמציאות איננה כזאת. לא חסרים גדולי תורה בציונות הדתית - פשוט עושים מהם פחות עניין ולא מצמידים להם תארים מופלגים כפי שמקובל בציבור החרדי. לפי טענה אחרת, היתרון החרדי נובע מכך שבעולם החרדי כמעט כל הכישרון האינטלקטואלי מופנה לכיוון אחד – לימודי גמרא והלכה, ואילו בעולמה של הציונות הדתית הכישרון מתפצל בין משימות של קודש וחול. וגם בתוך עולם הקודש, בית המדרש הציוני פונה לאפיקים נוספים כמו לימודי מחשבת ישראל ותנ"ך, בניגוד לעולם הישיבות החרדי שעוסק כמעט רק בגמרא והלכה, ולכן מגיע בתחומים אלו להישגים גבוהים יותר.
בשורה התחתונה, כדאי להפנים ולא להדוף את הטענה שיש מקום להתחזקות - גם בעניין הנכונות לתרום כסף וגם בחיזוק הכבוד והיקר כלפי מי שמתמסרים ללימוד תורה וכלפי תלמידי חכמים וגדולי תורה.
באשר להצמחת יותר גדולי תורה בבתי מדרשינו, לעניות דעתי המפתח לא בהכרח נמצא בהגדלה כמותית של מספר הלומדים לאורך שנים ארוכות, אלא בפיתוח מסלולים מיוחדים וארוכי טווח לכמה עשרות לומדים מצטיינים. הלומדים הנבחרים הללו יתחייבו ללמוד על פי תוכנית מובנית להתפתחות תורנית אישית שתותאם להם ותעוצב על ידם תוך היוועצות עם צוות של תלמידי חכמים שילוו את התוכנית. יהיה עליהם להציב יעדים לטווח הארוך והקצר ולעמוד בהם. במקביל לכך הם יזכו לתמיכה כספית נדיבה שתשחרר אותם מכל דאגה כלכלית ותאפשר להם להתמסר ללימוד ולהתגדלות בתורה. הלומדים הללו יוכלו להמשיך ללמוד איש איש במקום שלבו חפץ, אבל השתייכותם לתוכנית והתמיכה הכלכלית בהם תותנה בעמידה ביעדים מתוכננים היטב של צמיחה והתפתחות.
בית המדרש הדתי-לאומי עלה קומה בשני העשורים האחרונים, הקים כוללים לדיינות והחל להוציא מתוכו דיינים מוסמכים בכמות שעולה שבעתיים על מספר התקנים הפנויים במערכת בתי הדין. בהכללה, הדיינים הציונים אינם נופלים וחלקם אף עולים ברמתם על מקביליהם בוגרי הישיבות החרדיות. בהיערכות נכונה ובהירתמות כלכלית לא מאוד מסובכת, אפשר וצריך לעלות קומה נוספת ולייסד מסלולים מיוחדים שיתמכו בצמיחתם של גדולי תורה בוגרי בית המדרש הציוני.
החיזור לא יימשך לנצח
השאלה לאן לכוון את בוגרות החינוך הדתי, ובעיקר הוויכוח סביב גיוס בנות דתיות לצה"ל, ימשיכו כנראה ללוות ולהסעיר את הציונות הדתית גם בשנים הבאות. בעקבות הפאנל שהוקדש לנושא בכנס ירושלים, אני מבקש להעיר מספר הערות.
הרב יהושע שפירא, בעוצמה רגשית אופיינית, טען למעשה שאין מקום לדיון בנושא אחרי הכרעתם הברורה של גדולי רבני הציונות הדתית, הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו זכר צדיקים לברכה, שפסקו חד-משמעית שגיוס בנות אסור מבחינה הלכתית. על כך יש לומר שהטענה הזאת אכן יכולה להיות ניצחת לגבי כ‑20 עד 40 אחוזים מהבנות. לגבי שאר הבנות והוריהן, אין די בהסתמכות על אילנות גבוהים. כדי לשכנע, צריך לדבר איתם גם בשפה של נימוקים ולא רק בשפה של ציות לסמכות.
יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים (יוהל"ן) תא"ל רחל טבת-ויזל, ומנכ"לית עמותת 'אלומה' יפעת סלע, הן שתי נשים דתיות שעוסקות, על פי הגדרתן, בהנגשת השירות הצבאי לצעירה הדתית. הן לא יודו שיש להן מטרה לגייס עוד ועוד בנות דתיות, אבל מי שעיניו פקוחות מעט מבין שלא מעט מאמצים שלהן ושל שותפיהם לדרך עומדים מאחורי הגידול שנרשם בשנים האחרונות במספר הבנות הדתיות שבוחרות להתגייס.
על פי דבריהן, צה"ל הולך לקראת הבנות ועושה מאמצים גדולים כדי לאפשר להן לשמור על זהותן הדתית. יפעת סלע נוהגת לנופף בתוצאות סקר שנערך בקרב חיילות דתיות לפני כמה שנים, אשר העלה שרובן המכריע מעידות שלא נחלשו וחלקן אף התחזקו מבחינה דתית בעקבות הגיוס. אל נתוני הסקר הזה צריך להתייחס בספקנות. הסקר לא בדק מדדים אובייקטיביים, אלא את התדמית של החיילות הדתיות בעיני עצמן. לא אתפלא אם גם אותן חיילות שחוללו סערה כשהגיעו לטקס יום הזיכרון באולפנה שבה למדו כשהן לבושות במכנסיים, אינן רואות את עצמן כמי שנחלשו מבחינה דתית בעקבות גיוסן.
בכל מקרה, כל מי שמכיר את המערכת הצבאית יודע שהיא משקיעה בך כל עוד היא זקוקה לך. כיום צה"ל דואג שבסביבתה של כל חיילת דתייה תשרת חיילת דתייה נוספת. לפי עדות שהגיעה אליי, ביחידות יוקרתיות מסוימות מקציבים תקנים נוספים במיוחד לקליטת חיילות דתיות. כל היחס המיוחד הזה עלול להסתיים ביום שבו רוב הבנות הדתיות יפסיקו להצהיר, והגיוס יהפוך לברירת המחדל שלהן. כשראשי צה"ל ירגישו שבוגרות החינוך הדתי כבר נמצאות בכיס הדגמ"ח שלהם, החיזור אחריהן והנכונות להתחשב ולתת תנאים מיוחדים ייעלמו. תשאלו את אנשי ישיבות ההסדר, שהיחס כלפיהם השתנה לרעה באופן משמעותי בעקבות הקמת המכינות הקדם-צבאיות, לאחר שבצה"ל ראו שכבר אין צורך בתיווך של הישיבות כדי שהצעירים הדתיים יגיעו בהמוניהם ליחידות הקרביות.
לא לנצח יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים תהיה אישה דתית שאכפת לה לדאוג לתנאים הולמים לחיילת הדתית. לא ירחק היום שבו יטענו אנשים מסוגו של אלעזר שטרן שהזכות להצהיר צריכה להיות שמורה לבנות חרדיות בלבד, ושאין מקום לפריבילגיות ותנאי שירות מיוחדים לחיילות הדתיות.
ולסיום, תוצאות סקר שערכנו באמצעות חברת 'מסקר' לקראת הכנס מוכיחות שלראשי החינוך הדתי יש סיבה טובה לדאגה. מקרב כלל הציבור הדתי-לאומי, רק כ‑32 אחוזים מזדהים עם מדיניות מוסדות החינוך הדתיים, שמפנים את הבוגרות לשירות לאומי ורואים את השירות הצבאי כבלתי לגיטימי. כ‑35 אחוזים סבורים שגיוס לצה"ל הוא מסלול לגיטימי כמו שירות לאומי. עוד כ‑28 אחוזים סבורים שגיוס לצבא הוא לגיטימי בתנאי שיתבצע במסגרות ייעודיות לבנות דתיות תוך ליווי רבני חיצוני. ויש גם כארבעה אחוזים הדוגלים בגיוס לצבא כמסלול עדיף על פני שירות לאומי ומסלולים אחרים.
המשמעות ברורה: הקמפיין לעידוד גיוס בנות דתיות פועל לא רק על הבנות אלא גם על הוריהן. אם בהנהלת החמ"ד לא יתעשתו ולא יפתחו כלים לקמפיין נגדי, העמדה הצודקת שלהם תיתפס כאנכרוניסטית.
ולמה לא אמרתי את כל זה בכנס ירושלים? אה, כי במושב הזה לא הייתי מנחה ולא חבר בפאנל. פשוט ישבתי והקשבתי. היה מרתק.
לתגובות: [email protected]