מי אשם? חנות בגדים
מי אשם? חנות בגדיםצילום: פלאש 90

שופטי בית הדין הארצי לעבודה, רונית רוזנפלד, לאה גליקסמן אילן איטח ונציגי הציבור, קבעו כי חברת "פטרול" הפרה את הוראות חוק הזכות לעבודה בישיבה.

בכך דחו השופטים את ערעורה של החברה נגד פסק דינו  של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים שקבע  כי החברה הפרה את זכותה של עובדת החנות לשבת בזמן העבודה בכך שלא הוצבו כיסאות מתאימים ואף נאסר על העובדת ועל שאר העובדות להוציא כיסאות מהמחסן על ידי צפייה בעבודתן במערכת מצלמות במעגל סגור.

בית הדין האזורי לעבודה קבע פיצויים של 50,000 ש"ח לעובדת. בית הדין הארצי דחה את הערעור ופסק, בנוסף, הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח על החברה.

בית הדין הארצי קבע שהמעסיק הפר את הוראות החוק, הן בכך שלא העמיד מספר מספיק של "מושב לעבודה" כהגדרתו בחוק, והן בכך שלא העמיד מספר מספיק של כסאות או ספסלים בזמן העבודה.

בהקשר זה נקבע, בין היתר, כי שרפרף אינו בגדר "מושב לעבודה" על פי החוק, וכי על המעסיק להעמיד לרשות העובדים מושב לעבודה במתחם בו הוא מבצע את העבודה השוטפת – במקרה הנדון בחנות, ולא במחסן.

באשר לחובת המעסיק בזמן ההפסקה, נדחתה טענת המעסיק כי יש להחיל את הוראות החוק רק בנסיבות בהן העובדים מנצלים את זמן ההפסקה במקום העבודה ואין להחילן כאשר בזמן ההפסקה העובדים נמצאים מחוץ למקום העבודה.

גם אם תנאי העבודה מאפשרים לעובד לשהות מחוץ למקום העבודה בזמן ההפסקה, אין ליצור מצב המחייב את העובד לשהות בהפסקה מחוץ למקום העבודה, בכך שמונעים ממנו את הזכות לישיבה במקום העבודה בזמן ההפסקה. מחובתו של המעסיק להעמיד לעובדים כסאות או ספסלים תקינים וראויים לישיבה במספר מספיק גם בזמן ההפסקה.

בית הדין הארצי הוסיף, בהסתמך על קביעותיו של בית הדין האזורי, כי במקרה הנדון המעסיק הפר את עקרון היסוד העומד בבסיס החוק – כבוד האדם העובד – שכן מעבר לכך שלא הציב מספר מספיק של כסאות המעסיק אסר על עובדות החנות לשבת תוך כדי העבודה. המעסיק פיקח על עבודתן של העובדות במצלמות שהוצבו בחנות, וכאשר ישבו העובדות הן נדרשו על ידי המנהלים שצפו בהן במצלמות לקום ולעבוד,  ובכך המעסיק יצר "אווירת פחד", במיוחד נוכח העובדה שהעובדות ידעו שהן מצולמות כל העת.

לעניין שיעור הפיצוי בית הדין הארצי קיבל את קביעתו של בית הדין האזורי כי היה מקום לפסוק פיצוי ברף הגבוה יותר בשל "חומרת ההפרה ונסיבותיה", בין היתר מחמת העובדה שהמעסיק אסר על העובדות לשבת ויצר אווירת פחד סביב הנושא, העובדה שנשללה מהעובדות הזכות לישיבה גם בהפסקה, המעסיק לא נקט כל פעולה להתאמת סביבת העבודה להוראות החוק, והתקופה הממושכת בה הופרו הוראות החוק.

בית הדין הארצי דחה את טענת המעסיק כי שיעור הפיצוי מופרז, נוכח היחס בינו לבין שכרה הממוצע של העובדת. כפי שהוסבר בהרחבה בעניין זואילי, הסעד של פיצויים לדוגמה אינו בא להעניק לעובד שנפגע מהפרת הזכות לעבודה בישיבה פיצוי על נזק שנגרם לו, אלא מדובר בפיצוי עונשי, שתכליתו כאמור להטמיע נורמות ראויות ולהרתיע את המעסיקים מפני הפרת זכויותיהם של העובדים.

לדברי השופטים, נוכח מהותו של פיצוי עונשי ותכליתו, שיעורו אינו "שיקוף של הנזק שנגרם אלא של התנהגות המזיק". לפיכך, שיעור הפיצוי נגזר מחומרת התנהגות המעסיק, ואין שום קשר בינו לבין שכרו, הגבוה או הנמוך, של העובד.