הן נכנסות למרפאתי. יפות, מטופחות, בורקות באור יקרות, וכאילו על מצחן חרוט באותיות קידוש לבנה: אני אישה עם סרבל יוקרתי. בתוך הסרבל הזה צפונים לילות לבנים, שבתות לבד אצל ההורים, יציאות חפוזות ובלתי צפויות אך גם תחושת שליחות עמוקה, אינטימיות זוגית עם טעם מיוחד של ייחול וגעגוע, ועוצמות נדירות, ואמונה גדולה בלב, ואהבה אין קץ לריבונו של עולם ולעם ולארץ ולאיש החאקי שלי אשר על המשמרת.
זהו טעמו האמיתי של נועם עול מצוות - אני נושאת על גבי עול, אך אני מרגישה כמו בתוך מסע מרגש של יומיים במדבר יהודה בשלהי חודש אב. מסע מאתגר שדורש התארגנות מיוחדת. תרמיל הגב כבד ומסרבל, השמש יוקדת, הרגליים עייפו מלכת, המים בג'ריקן אזלו והזיעה נוטפת, אך העיניים בורקות באותו הברק של הגשמת חלום, של עמידה באתגרים, של כיבוש האגו ושל מבט מכוון למטרת-על.
אני פוגשת אותן במרפאתי כי הן רוצות להיות טהורות. הן ממתינות שבועיים ולפעמים יותר למפגש חפוז של יום-יומיים ("אולי הוא יקבל חמשוש?"), ולעתים יש הקפצה בלתי צפויה כך שהביחד מתקצר, ומאוד קשה לתכנן כך את ליל הטבילה. ומה יקרה אם הוא יגיע רק לקראת הבוקר? ואם ריתקו אותו לשבת ברגע האחרון, אך הטבילה שלי היא בליל שבת - לטבול או לא? ואם זה יוצא במוצאי שבת, איך נספיק לפני שהוא נוסע?
אני ניצבת ליד הנשים המיוחדות האלה ומנסה לטכס עצה, להיות יצירתית ולהוציא מארגז הכלים שלי רעיונות מקוריים לקוקטיילים של גלולות וטיפולים מסוגים שונים, שאולי יצליחו להתיר את האישה לאישהּ שלובש מדי חאקי. ראשית, אנחנו דנות בשליטה על המחזור. לאישה שמשתמשת בתקופה זו בגלולות לדחיית ההיריון הבא, לעתים קרובות אציע למשוך את הכדורים מעבר לקופסה אחת ברצף.
כאשר אנחנו מעוניינות למנוע הכתמות לא צפויות, לעתים אציע תוספת של אסטרוגן בצורת כדור במינונים שונים ובתכשירים שונים, במדבקה או בג'ל; לעתים החלפת כדור, אם ישנם כתמונים או דימומים, או שינוי במינון - כמו מינון יומי כפול של כדורים באופן זמני.
כל אלה עשויים להועיל כדי למשוך את תקופת הטהרה עד לחזרתו לבסיס. אז היא תפסיק לקחת את הכדורים, הווסת תגיע בעקבות כך, והיא תוכל להיטהר עד היציאה הבאה שתהיה בעוד שבועיים. בצורה זו אפשר גם לתזמן את יום הטבילה ליום שבו הוא מקבל אפטר. ואמנם, ישנן יחידות שבהן קיים סידור מיוחד של יציאת ל"ט (ליל טבילה). לפי הנוהל הזה, הבחורים הנשואים הדתיים יכולים לבקש בדיסקרטיות חופשה קצרה מיוחדת כדי להיות בבית בליל הטבילה.
בוודאי שזה מבורך ביותר, אך לפעמים אין הדבר מתאפשר או שהחייל מתבייש לבקש שחרור מהסיבה הזו, בעיקר עקב החשש שהדבר יעבור מפיו של המ"מ לאוזנו של המ"פ ואחר כך אולי גם למג"ד ובלי לדבר על שאר חיילי הפלוגה. לכן הוא מעדיף לוותר על כך, ואז אני משתדלת להנדס את התאריך בהתאם כדי שיותאם לסוף השבוע. ואולי הפשוט ביותר זה להיות בהיריון? אז היא תהיה טהורה במשך תשעה חודשים שלמים. אך הקושי לצלוח את המסע המדהים הזה לבדה ממש גדול עליה.
ואז עולות שאלות של מניעת היריון, "לא בגלל שאני לא רוצה אלא בגלל שאני לא יכולה!". איך אפשר לחוות את ההיריון, עם הקשיים הפיזיים המלווים - אולי בחילות, אולי הקאות, אולי חוסר תיאבון, אולי סחרחרות, אולי חולשה מטורפת - כשהאיש לא נמצא איתי כדי לתמוך ולהשתתף? הוא רחוק, ואפילו לשיחות טלפון מוקצבות לנו רק כמה דקות בכל יום.
והפחדים שמלווים כל בדיקה שאני באה לבצע במרפאה - תבחין PAPP-A ותבחין משולש ושקיפות עורפית וסקירה מוקדמת ומאוחרת ומורחבת. וגם אם נראה שהכול תקין והעובר קיבל ציון מצטיין בכל המבחנים, תמיד עדיין מקנן הספק - האם באמת הכול בסדר? אני זקוקה להיריון שבו האיש יוכל להתייצב לידי במקום להתייצב בבסיס בעמידת דום מול המפקד, ויחוש את אבהותו בכל מובן המילה.
ומה עם אשת החאקי שמאוד רוצה היריון, אך הוא בושש לבוא? אני מנסה להציע לזוג לתזמן את החיבור לתקופת הביוץ, אך האיש בחאקי לא זמין כדי להתאים את עצמו לתכניות שלי ושל אשתו. ובכלל, הוא הרי יוצא רק פעם בשבועיים, ומי ערב לנו שזה יחפוף ליום הביוץ המיוחל?
בוודאי שבאותם מקרים בלתי אפשרי להיכנס למעגל של טיפולי פריון אקטיביים הכוללים טיפול הורמונלי ומעקב אולטרסאונד ובדיקות דם, ואולי צורך בפרוצדורה של השבחת זרע. כמובן שלא הגיוני לעלות מיד מדרגה בטיפולים כגון הפריה חוץ-גופית, טיפולים שהם מורכבים ביותר וגם הם דורשים שיתוף ותמיכה של האיש. אז מה עושים? לפעמים נדון בערך הילודה מול ערך מצוות השמירה על העם והמדינה מפני אויביהם. אולי זמנית מצווה אחת תידחה מפני השנייה? אט אט נגיע להחלטות, לפעמים גם כואבות, אך זו דרכו של עולם.
בשנה האחרונה אני פוגשת יום יום במסדרון ביתי את בתי השביעית, אשת חאקי קטנה, ונהנית הנאה צרופה מילדיה, נכדיי. סוף סוף אני יכולה לקחת ילדים לגנים בבוקר ולהתמהמה קמעה, בלי הלחץ של בוקר באמצע התמחות ברפואת נשים. זהו תיקון של חוויותיי כאם צעירה.
הבעיה היא שבעוד חודשים ספורים החתן צפוי לסיים את השירות שלו בגולני, הם יחזרו לגור סמוך לישיבה, ומה יהיה עלינו? נראה לי שצריך לסדר לו המשך שירות או יציאה לקורס קצינים...
פורסם ב''פנימה''