שמואל (איגו) ווילנברג, הניצול האחרון ששרד מהמרד במחנה ההשמדה טרבלינקה הובא בצהריים (שני) למנוחות בבית העלמין במושב אודים שבשרון.
מאות אנשים ובתוכם נשיא המדינה, ראובן ריבלין ליוו את ווילנברג בדרכו האחרונה.
נשיא פולין, אנג'י דודה, שיגר דברים קצרים מטעמו, "העדות שלו יקרה מפז עלינו החיים לדאוג להמשיך את המורשת של וולינברג שהחיים היו ערך עליון עבורו. פולין אבדה חבר מיוחד של העם הפולני".
נשיא המדינה ריבלין נשא הספד מרגש בו סיפר על תולדות חייו של ווילנברג:
"אני עומד כאן היום בחיל וברעדה מול קברך הטרי שמואל. מול אומץ ליבך ורוחך, מול גבורת הנפש, העוז היהודי. אני עומד כאן, כנשיא מדינת ישראל, על קברו של העד האחרון של טרבלינקה, ומולי עומדים, שוכבים, יחד איתך, 850 אלף יהודים!
ילדים, נשים וגברים. 850 אלף יהודים שנרצחו במחנה המוות בטרבלינקה משך 13 חודשים. יהודים שהוצאו להורג ביריות, נחנקו בתאי הגזים, והומתו בכל מיני מיתות משונות. 67 איש בלבד, שרדו את טרבלינקה. אתה היית ביניהם, אתה היית העד האחרון. מי שהגיע לטרבלינקה לא שרד יותר מכמה שעות. אתה היית שם מאוקטובר 1942 עד אוגוסט 1943. עד שנמלטת במהלך המרד ליערות.
לפני קצת יותר משנה פגשתי את שמואל בפעם האחרונה. על אדמת פולין. נסענו לשם לחנוכת המוזיאון למורשת יהדות פולין בוורשה. באצילות רבה ובגבורה אין קץ תיאר שמואל את שעבר עליו. בקול רועד סיפר על היום בו הגיע למחנה המוות. על האיש שלחש על אוזנו שיאמר שהוא 'בנאי', MAURER וכך למעשה הציל את חייו. כל הטרנספורט שהגיעו יחד עם שמואל לטרבלינקה – 6000 בני אדם – נשלחו לתאי הגזים. איש מהם לא שרד. הוא סיפר לי על שתי אחיותיו שנרצחו. שבעים שנה חלפו מאז אך כשדיבר על אחותו בת השש שהלכה ולא שבה – איך מצא את המעיל שלה, מעיל שתפרה לה אימם בין חפצי היהודים שנשלחו להשמדה בטרבלינקה - שמואל עדיין בכה. הוא לא הפסיק להתגעגע. שם, על אדמת פולין, הוא אמר, 'בישראל אני לא גיבור', 'יש בישראל גיבורים אחרים'.
שמואל, באתי לכאן היום כדי להגיד לך – אתה גיבור. ועוד איזה גיבור, שמואל. אתה סמל לגבורה. סמל לדור שלם של ניצולי שואה גיבורים. אנשים חזקים ואמיצים, בלתי מנוצחים, אופטימיים. ששרדו את התופת ויכלו לה, שחוו את האימה ובחרו בחיים.
סיפור חייו של שמואל וילנברג הוא סיפור נצח של העם היהודי. הוא סיפור על תקווה ועל אמונה, על שואה ותקומה, על עוצמה ועל גאווה. שמואל עלה לישראל, הוא הקים כאן משפחה, הוא עבד, הוא יצר. ספרו 'מרד בטרבליניקה' - תורגם לשמונה שפות.
נעשו עליו סרטים, הוא הקדיש את חייו לשימור זיכרון השואה. עשרות פעמים נסע יחד עם בני נוער לפולין לספר להם אודות הזוועה. הוא חלם לבנות אתר הנצחה בטרבלינקה, במקום שנשארו בו רק אבנים. את יצירות האמנות שלו – הקדיש לזכר השואה. אחד הפסלים שלו, ניצב בבית הנשיא. בכל פעם שאני עובר ליד הפסל הזה אני נזכר בדברים שאמר שמואל 'לא אחיה לנצח, אבל הפסלים שלי – ידברו במקומי'. ועכשיו – הם ימשיכו לדבר במקומו. מדי חודש הולכים לעולמם למעלה מאלף ניצולי שואה. מספר העדים שהיו 'שם' – הולך ומתמעט. הזמן הולך ואוזל. עלינו לעשות ככל האפשר לאפשר לניצולים לחיות את שארית חייהם בכבוד. זו חובתנו, זהו צו מוסרי לקורבנות לניצולים, לעצמנו. לקיים את צוואתו של שמואל, לזכור ולעד לא לשכוח. יהי זכרו ברוך".