"הרבה של"פים אומרים: השנה הזאת בעצם השפיעה עליי".
"הרבה של"פים אומרים: השנה הזאת בעצם השפיעה עליי".צילום: רועי משען

"מי שרוצה להיות מנהיג במדינת ישראל, חייב לעבור את המסלול הזה של השל"פ. כאן הנערים נפגשים עִם עַם ישראל בבית שלו.

מי שמגיע עם סטיגמות שבעיירות פיתוח כולם מסכנים ומובטלים, רואה פתאום תמונה אחרת, רחבה, שמשנה לו את כל התפיסה.

הוא מבין מה הצרות וגם מה הדברים הטובים שיש כאן. אם תבדקי, רוב בוגרי השל"פ נמצאים בעשייה למען החברה", כך אומר הרב רפי טויזר, ראש ישיבת בנ"ע 'אפיקי ארץ' באופקים, שבישיבה שלו לומדת קבוצת נערי של"פ – "שמיניסטים לערי פיתוח" שעזבו את הבית, הסביבה המוכרת והישיבה שבה למדו עד עכשיו, והגיעו לעשות כאן את שנת הלימודים של כיתה י"ב.

"הבגרות השתפרה בזכות של"פ"

בשמונה מקומות בארץ נמצאים כיום גרעינים של של"פ. בקריית שמונה, בחצור הגלילית, בטבריה, בכרמיאל ובאופקים נמצאים בנים. בצפת, בנהריה ובבית שמש נמצאות בנות. בכל גרעין נמצאים בין ארבעה לשישה צעירים, והם מתגוררים יחד בדירה אחת. לכל קבוצה כזאת יש אחראי מטעם תנועת בני עקיבא, שגם מאתרת, מכשירה ושולחת אותם למשימה הזאת. כזרוע משלימה נמצאת הנהלת בית הספר שבו הם משתלבים, ולוקחת אחריות על הצד הלימודי והחינוכי.

ליאור ארנון, הרכז הארצי של של"פ, מחובר לפרויקט בכל נימי נפשו. הוא עצמו עשה את השמינית שלו בלוד לפני 11 שנים. הרושם עדיין חי אצלו, והוא זוכר היטב מה השנה הזאת חוללה בחייו. ארנון גדל בראשון לציון, ולמד בנתיב מאיר. הוא הדריך שבט בוגר בבני עקיבא, אבל הרגיש לא ממוצה. "בגיל הזה יש פריחה בערכים ובעשייה, אבל הישיבה קצת מנוונת את הצד של הנתינה, היא מתמקדת יותר בלימודים ובציונים". השל"פ היה נראה לו בדיוק מה שהוא מחפש, אבל ההורים פחות שמחו. בסופו של דבר מדובר בעזיבת מוסד הלימודים המוכר, וללמוד דווקא את כיתה י"ב שחותמת את הבגרויות בבית ספר קטן ופחות יוקרתי. בנוסף לכך מדובר בעזיבת הבית לעיר שהם לא תמיד מכירים, ומגורים עם חברים לא ידועים.

בסופו של דבר, ההורים של ארנון שמחו בהחלטה. "במיוחד כשהם ראו מה זה עושה לי, אפילו לימודית. התעודה שלי השתפרה פלאים, הוצאתי בגרות מאוד טובה רק בזכות השל"פ. גם החברים שלי עשו יותר יחידות משחשבו".

הקביעה הזאת דורשת הסבר. הרי היית בישיבה שציונים גבוהים הם חלק מהמטרה שלה.

"המוטיבציה משתנה. פתאום מסתכלים עליך, פתאום אתה של"פ ולא סתם תלמיד, ולהפריע למורה נהיה מורכב ולא מובן מאליו". ארנון מצביע על נקודות נוספות: במוסדות כאלה הכיתות הרבה פעמים יותר קטנות, המורים מסורים מאוד ומכוונים לכך שהתלמידים יעברו את הבגרות. "בהרבה בתי ספר חזקים אם ילד לא לומד וקשה לו, אז ההורים לוקחים לו מורה פרטי. בישיבת אלישיב בלוד, שם עשיתי את כיתה י"ב, מי שלא עבר בגרות בסוף התיכון, לא הייתה לו בגרות".

נערים שרוצים ללכת לשל"פ מגיעים אחרי מיונים לסמינריון הכנה שבו מסבירים להם מה הן ערי פיתוח, למה אחרי 60 שנה מדינת ישראל עדיין סוחבת גיבנת בנושא הזה ודנים בהימצאו של השד העדתי. יש גם הרבה תשומת לב לאופן שבו צריך לפעול בערי פיתוח. "הרבה אנשים פועלים לא נכון בפריפריה ועושים הרבה נזקים וזה קשה ומורכב. בשנת השל"פ לא 'מצילים את העיר'. הנערים פשוט נמצאים בעיר ובכיתה. הדבר הכי גדול בלהיות בשל"פ - זה להיות בשל"פ. בהכנה שאנחנו עורכים לחבר'ה אנחנו משדרים להם מסר מורכב. החבר'ה לומדים להבין שזה שאני גדלתי כמו שאני, אז יש בי דברים טובים שאני יכול וכדאי שאתן לאחרים, אבל יש לי הרבה מה לקבל ולהכיר".

ארנון מרגיש שהנערים עוברים תהליך של ממש בשנה הזאת. בתהליכי המיון הם מציינים שהם באים להתנדב ולעזור וגם להכיר אוכלוסיות אחרות. אחרי חצי שנה השיח הוא אחר. "אז הם מבינים ששל"פ זה לא התנדבויות. זה ללכת לבית ספר אחר, להסתובב במקום שבו אתה נראה אחרת וההורים שלך הם אחרים מההורים של החבר'ה, והם רואים שקורים מזה דברים מדהימים. הרבה של"פים אומרים: השנה הזאת בעצם השפיעה עליי". 

ארנון מספר ששנת השל"פ בלוד בהחלט שינתה אותו. "ראיתי שאני לא הדבר הכי נכון והם לא הדבר הפריפריאלי והאחר. היו לי משם חברים מדהימים וגם ההשתייכות לחבורת השל"פ תרמה המון. חבורה שמה שעניין אותה זה לתרום ולעזור, לחיות בתודעה של אני פה בשליחות". בסופו של דבר הוא המשיך לישיבת ההסדר בנתיבות, העיר שבה הוא גר עד היום.

כשמדברים על האפקט של שנת השל"פ על הסביבה, ארנון מחלק אותו לתוצאות מדידות ולאחרות שקשה לאמוד. מנהלי בתי הספר שבהם מתקיים פרויקט של"פ מדווחים על עלייה בהצלחה של התלמידים במבחני הבגרות, למשל. "השל"פים לא חונכים לבגרות. הם בעצמם צריכים לעבור בגרויות, אז הם לומדים עם חבר'ה בכיתה וזה משפיע". כך גם בשיח הערכי. כשבאחד מבתי הספר הבנות רצו ללכת יחד לים, בנות השל"פ דיברו באופן טבעי על חוף נפרד. "בכיתה החל שיח על צניעות, לא ממקום של מורה, אלא מהשטח, מהבנות עצמן".

אצל בנים ניכרת עלייה במספר הנערים שהולכים למכינות וישיבות. "גם זה נעשה בלי לנאום. החבר'ה מחפשים לעצמם ישיבה או מכינה. הם משתפים בזה את החברים בכיתה והולכים יחד איתם לשבוע ישיבה". אצל בנות, המנהלים מספרים שיש חיפוש אחרי שירות משמעותי יותר. "עם זאת, רוב ההשפעה היא לא מדידה. אני אומר לחבר'ה: גם אם שיניתם אדם במעלה אחת, ההשפעה של זה ניכרת יותר ככל שהזמן עובר. אולי עוד 15 שנים הוא ייזכר במשהו שאמרת וינהג באפן שונה עם הילד שלו".

"מה, אתה לא מכיר את השכן?"

היום, כאמור, כולל פרויקט השל"פ שמונה דירות ברחבי הארץ. הדירות נפתחות או נסגרות לפי מספר המתנדבים ובתי הספר שיכולים להחזיק ולתפעל את הצרכים של נערי השל"פ: מגמות ותגבור במסלולי לימוד ייחודיים שאיתם הגיעו ממוסד הלימודים הקודם, תשומת לב והשגחה ברמה מספקת ויחס מתאים. לפי ארנון, מספר השל"פים שנמצא היום בפרויקט הוא ממש קומץ, שבכלל לא מתקרב להשביע את הארי. "יש לי כרגע רשימת המתנה של 21 מנהלי בתי ספר שרוצים אצלם של"פ לשנה הבאה. יש ביקוש מאוד גבוה מהשטח, ואין לנו היצע גדול".

הרב רפי טויזר, ראש ישיבת 'אפיקי ארץ', מכיר את הפרויקט מזווית מאוד אישית. אחד מתלמידי השל"פ שלמדו באופקים הוא היום חתן שלו ואב של ארבע מנכדותיו. למרות השנים שחלפו, הרב טויזר עדיין מספר על ההיכרות בין בתו לתלמיד השל"פ בפליאה מהולה בצחוק. אחר כך הוא מרצין, ומספר על השפעה עמוקה שהייתה לתלמידי השל"פ באופקים לפני 25 שנה, עת הוא חזר לעיר עם אשתו, גם היא ילידת אופקים, לגור וללמד.

"המקיף הדתי היה אז במבנה הזוי, שאפשר היה למצוא רק בעיירות פיתוח. במוסד אחד היו שלוש אוכלוסיות: מקצועי, חינוך מיוחד ובקושי עיוני. כל הפועלים השחורים של מדינת ישראל יצאו מכאן. האמירה לתלמידים הייתה 'אתם לא יכולים לעשות שום דבר, אתם תהיו הנגרים והמסגרים'. ילד היה מסיים 12 שנות לימוד ולא יודע לכתוב מכתב. כך במשך שנים".

לפני 25 שנה, מספר הרב טויזר, לא הייתה מעבדה לביולוגיה בבית הספר המקיף הדתי. "כשהתחלף המנהל הוא החליט להביא של"פ. פתאום דרך השל"פ העיניים של הצוות ושל התלמידים נפתחו לראות מה קורה במקומות אחרים ומה ואיך צריך להיות". בשנה הראשונה למדו השל"פים ביולוגיה בכפר מימון, שנה אחר כך הם למדו את לימודי המעבדה במקיף החילוני ובשנה השלישית כבר הייתה מעבדה במקיף שלהם. "בזכותם עשינו הפרדה בכיתות, קידמנו שתי כיתות להיות עיוניות וסגרנו את המקצועי, וליד זה פתחנו עוד מגמה שהיא לא עיונית ולא מקצועית. השל"פים עשו פה מהפכה אדירה של איך אנחנו צריכים להיראות".

בהמשך ניהל הרב טויזר בעצמו את המקיף הדתי, והקים את האולפנה והישיבה המקומיים. אפילו כשבישיבה היו רק כיתות ז', ח', ו‑ט', הוא הביא כיתת של"פ כדי להתוות את הכיוון שאליו הישיבה צריכה להתפתח. לפני שלוש שנים החל לעמוד בראש ישיבת בנ"ע 'אפיקי ארץ', אחרי משבר שחוותה הישיבה. שנה אחרי שנכנס לכאן הוא החזיר את פרויקט השל"פ. "התלמידים בישיבה הם מדהימים. הם הולכים למכינות, לישיבות הסדר ולישיבות גבוהות, הם מתנדבים. אנחנו מקום חמישי בארץ בגיוס משמעותי", ובכל זאת הוא רוצה של"פים. "זה מחייה את הכיתה. התלמידים נפגשים עם תרבות אחרת, יוצאים יחד לטיולים. נוצר קשר מדהים של נתינה וקבלה משני הצדדים, וזה מפרה אותנו המקומיים. אלה חבר'ה עם מושגים אחרים, מוזיקה אחרת ושאיפות אחרות. מצד שני, השל"פים רואים את הפשטות והעממיות ואת החוזקות של התלמידים המקומיים, וגם את הדברים שעמם הם מתמודדים". אצל הרב טויזר השל"פים משולבים בכל מיני פרויקטים בישיבה, בעיקר משום שהם כבר עשו חלק מהבגרויות והם פנויים לכך. באופן הזה כל הישיבה נתרמת.

בכל כיתה קיימת הנהגה, פעמים רבות זו הנהגה חיובית שלקח לה הרבה זמן לצמוח ולהתבסס. פתאום מגיע מישהו שהוצנח מבחוץ והוא מקבל את האחריות. האם זה לא פוגע בנערים שצמחו כאן?

"ההכנה שבני עקיבא עושים וגם ההנחיה שאני נותן לתלמידים הן 'אל תדרסו את ההנהגה הקיימת, תעבדו בשיתוף פעולה'. וזה באמת עובד". הרב טויזר מספר על חשש ראשוני נוכח וקיים, אבל מסביר שהוא מתפוגג. "בשנה שעברה כשהודעתי שנחזיר את השל"פ, הכיתה לא רצתה. אמרתי: זה לא משנה לי, אני מחזיר את הפרויקט על אפכם ועל חמתכם. חודש וחצי אחרי תחילת השנה התלמידים באו והודו שזו הייתה טעות לא לרצות אותם".

יובל דראי ויהונתן חדד הם בני כיתה י"ב תושבי אופקים, שלומדים בכיתה של השל"פים. הם מספרים על כך שכבר מסוף כיתה י"א התחילה אצלם תסיסה וסקרנות כלפי השל"פים שאמורים להגיע אליהם. הכיתה שלהם מונה 16‑17 תלמידים שעשו דרך של חמש שנים יחד. חדד: "מצד אחד יש משהו מגניב בזה שמגיעים חבר'ה חדשים. אני גם חשבתי שאם יש ילד שלא מתחבר חברתית לכיתה, אז הוא יוכל להתחבר אליהם. מצד שני זה מאוד מלחיץ, ויש כאלה שאמרו שזה יערער את המבנה של הכיתה. אם עושים את זה בצורה לא נכונה, השל"פ יכול לגרום נזק".

דראי: "אחרי כל החששות שנבעו מזה שלא ידענו ולא הכרנו, אני חושב שהכיתה קיבלה אותם בצורה טובה. אני התחברתי אליהם מיד ברמות מטורפות".

חדד מסביר על ההתחברות המיוחדת: "בהתחלה זה עלול להצטייר כהתנשאות, זה למד בקריית הרצוג וזה במקור חיים ואנחנו ישיבה פשוטה יחסית. אני אוהב את הישיבה שלי, אבל היא לא נחשבת וואו. החבר'ה האלה לא באו בגישה מתנשאת אלא בגובה העיניים, הם נכנסו לכיתה מלמטה. הרבה פעמים שואלים אותם: במה ההורים שלכם עובדים? והם מעדיפים לא לענות. כאילו, מה זה משנה? אנחנו לא נסתכל אחד על השני בתור עשיר או עני וכאלה".

מה זה נותן לכם כיתתית ואישית?

חדד: "אני מרגיש שזה מדרבן את הכיתה. זה גורם לנו לשאוף, להגיד וואלה, אני גם רוצה להיות במעמד גבוה, להצליח בחיים. אם עד עכשיו תלמיד רצה להיות מקסימום כמו אבא שלו שעובד במפעל, פתאום הוא נפגש עם אנשים שעושים דברים אחרים. לא הכרנו את זה קודם".

ויש גם צד שני, של הכרה בטוב שבו הם נמצאים. "המפגש עם תרבות שונה נותן לך ביטחון בתרבות שלך. זה גורם לך להעריך את מה שיש לך פה, דברים שהשל"פים לא בהכרח מכירים. במיוחד העניין של הגיבוש. כשהם באו וסיפרו שיש ילדים בכיתה שלהם שהם לא מכירים, אמרתי מה? אין דבר כזה. אני מכיר ממש את הבית של כל ילד בכיתה. כשאחד מהם סיפר לי שהוא לא יודע מי השכן שלו, זה הפתיע אותי". דראי מוסיף שהחיבור נותן המון מבחינה חברית ואישית. הנתינה, הוא מרגיש, היא הדדית לגמרי.

ובכל זאת, מה היה אפשר לשנות? חדד חושב שצריך לדייק את הגדרת התפקיד של השל"פ ואת הנערים שמגיעים לפרויקט. בסופו של דבר נדרש הרבה מאוד מהנערים הצעירים האלה וכדאי להביא רק את המתאימים ביותר.

"אתגרים שמריצים אותך"

אל החדר שליד בית המדרש נכנסים בזה אחר זה אורי אורזל מפתח תקווה, נתאי גורן מרבבה, נועם לב מרבבה, אבנר גינת מכפר הרא"ה וגפן מאיר ממודיעין - חמשת בני הנוער שהגיעו לכאן לשנה. בבוקר הם בישיבה, אחר הצהריים הם בסניף ובפרויקטים שונים ברחבי העיר. רובם שמעו על של"פ ממדריכים או בוגרי תנועה אחרים שעשו בעצמם של"פ. אף אחד לא באמת חשב שבבוא היום גם הוא יתייצב, אבל הם כאן כבר חצי שנה, אחרי שהתגברו על לבטים אישיים, הסכמה של ההורים ופרידה מהחברים בתנועה ובכיתה.

גפן מאיר, שלמד בישיבה במודיעין, מספר על המחירים. "מבחינה לימודית, בית הספר הקודם שלי הוא ברמה גבוהה. הוא דוחף אותך, יש לך את כל הכלים להצליח ואתה רק צריך לתת קצת מעצמך. כאן אתה צריך לחשוב יצירתית ומחוץ לקופסה ולפעמים מתבטלים שיעורים. גם מבחינת ההדרכה בסניף זה היה קשה. עזבתי את ההדרכה מוקדם והיו חניכים שכעסו עליי במשך תקופה". אחרון חביב הוא המחיר המשפחתי: "אני הרבה פעמים מתגעגע להורים, חשוב לי להיות איתם". גורן מספר על הפרידה מהמחזור בישיבת מקור חיים, שאיתו עשה דרך אינטנסיבית של שלוש שנים. "היה קשה לעזוב את החבר'ה אחרי שהתגבשנו יחד. הם לא האמינו שאני אעשה את זה. זה קשה, אבל שווה את המחיר".

ועכשיו לרווחים.

גורן: "זה לפגוש חבר'ה שונים שלא הייתי מכיר ברמה כזאת בשום מקום אחר, ואני חושב שזה שווה את זה". גורן מרגיש שהוא קיבל כאן "חוסר ציניות ואהבה לכל בן אדם. גישת הבסיס של אדם לאדם כאן היא אחרת. בדרך כלל אנשים באים אחד אל השני בסוג של עימות, כאן פשוט מחייכים אליך ומדברים איתך".

גינת: "השל"פ שינה אותי. קשה להסביר במילים איך. זה משנה את תפיסת העולם שלך. אתה מגיע למקום שיש לך עליו סטיגמות מטורפות, ופתאום אתה רואה שהדברים לא כאלה. כשאתה משנה את התפיסה שלך ומבין שאתה חלק מהכיתה ואתה בא גם להיות מושפע ולא רק להשפיע, אז העניין של השל"פ נכנס בך באמת".

לב: "גרתי במקום שבו היו תפיסות יסוד מאוד ברורות. פתאום אתה מגיע למקום שבו התפיסות האלה לא קיימות כבר. מישהו שואל אותך למה להתפלל והאחר למה להתגייס, ואתה צריך לחשוב על הדברים האלה".

מאיר: "בציונות הדתית אנחנו הרבה פעמים עושים דברים כי זה אידיאל, כי זה מצווה וכי זה חשוב. אני לא מזלזל בזה. אבל פה יש לי תחושה שאנשים יעשו לך טובה וירצו בטובתך לא כי כתוב, אלא כי זה הכי פשוט והכי טבעי". מאיר בהחלט מרגיש שהוא מושפע מזה, "לאט לאט אתה מסגל את זה לעצמך וזה מדהים בעיניי". הם ממשיכים ומכבירים בדוגמאות על הזמירון הספרדי שלא הכירו ועל האוכל, על תחושת המשפחתיות ובעיקר על היכרות עם פלח אוכלוסייה שעד כה ידעו עליו רק מהתקשורת, שלא יצרה לו תדמית חיובית במיוחד.

כשאני שואלת למה בעצם להגיע לשל"פ, אורזל מפציר בקוראים תלמידי י"א לא לפסול את האפשרות הזאת על הסף. "זה לא מתאים לכל אחד, אבל תחשבו על זה". לב מסביר שמי שחושב על של"פ כאפשרות, אכן צריך לחשוב מראש שהוא עומד לעשות משהו רחב יותר וגדול יותר מהרגיל למען עם ישראל. ברמה הלימודית, הוא מרגיע, החבר'ה ימצאו את עצמם רציניים יותר מהשנים הקודמות וגם בתי הספר ישתדלו לתת מענה. מבחינה דתית, אף אחד לא יעיר לך אם לא תלך עם ציצית. להפך, אתה אמור להשיב על השאלות הכי בסיסיות. "זה אתגר, אבל האתגרים האלה רק מריצים אותך". למאיר חשוב להוסיף את הפן של מה שהוא מקבל כאן: "אני מסכים עם האידיאלים וזה מאוד חשוב. אבל אני חושב שבסופו של דבר אני גדל פה, אני מתמודד, אני רואה דברים אחרת ונחשף לאופקים חדשים. הרבה אנשים שחושבים על של"פ, בטוחים שמי שהולך לזה מקריב את עצמו כקורבן. זה ממש לא נכון. אנחנו מקבלים כאן המון".

לא מתאים לכל אחד

תפארה בצלאל מטלמון נמצאת בנהריה זו השנה השלישית. היא הייתה מדריכת בסניף חוץ והגיעה לאולפנת הראל בעיר כשל"פית. "זו אולפנה אזורית שיש בה מגוון רחב של תלמידות, החל מבנות לא דתיות ועד דתיות ממש". כל בנות השל"פ בנהריה בשנה שלה היו בוגרות הדרכה בסניפי חוץ. בצלאל נשארה לשנתיים שירות לאומי בעיר, והיום הן ארבע בנות שירות שעשו של"פ באולפנה. בצלאל היא קומונרית והיה לה נוח ומתאים לעבוד במקום שהיא כבר מכירה. "לא היה לי את השלב של ההסתגלות, וגם אם לא מתחשק לי ללכת לסניף ואני רוצה קצת לנוח, יש לי כאן משפחות וחברות שאני יכולה ללכת אליהן".

למה יש לבת את הצורך ללכת לשל"פ כדי לתרום? הרי מצפות לה שנה או שנתיים של שירות לאומי מיד בסיום התיכון.

בצלאל מסבירה שזה ממש לא אותו הדבר. "כשאת בשל"פ את חלק מהכיתה, את לא בעלת תפקיד. יש השלכה לכל מה שאני עושה, אבל זה ממקום טבעי. יש הבדל בין מדריכה שבאה עם גיטרה ואומרת 'בואו נעשה קבלת שבת', לבין תלמידה מהכיתה שאומרת את זה". אף שהן סיימו ללמוד כבר לפני שנה וחצי, הכיתה של בצלאל מאוד מגובשת. עד היום הן נפגשות פעם בחודש-חודשיים, יושבות ומדברות. "כששאלו אותי 'מה, לא תעשי הכתרה עם הכיתה שלך?' עניתי 'אני עושה. זאת הכיתה שלי'".

בצלאל מדגישה שלא כולם מתאימים לשל"פ. "מדריכים בסניף שלי בנהריה אמרו שמבחינתם של"פ זה הדוגמה, מסתכלים עלייך". לא כל שמיניסט או שמיניסטית יכולים להחזיק ראש של לימודים וחברה, דירה, ריחוק מהבית ודוגמה אישית במידות. גם ארנון מודע לכך והוא מספר על מיונים רציניים שהמועמדים עוברים וכן, כולם זוכרים שבסופו של דבר הם עדיין תיכוניסטים. "עם כל השיווק", אומרת בצלאל, "תלמידים צריכים לחשוב אם הם מתאימים להיות דוגמה, או אם הם רוצים ללכת כי רע להם בבית הספר".

מבחינת ליאור ארנון יש בשל"פ תיקון עוול היסטורי, שבו בני הציונות הדתית החלו ללמוד במוסדות מסננים ויקרים, ובכך פגעו בחינוך הרגיל. היום, הוא מרגיש, יש יותר הקשבה לעדות אחרות, יותר רצון להצמחת מנהיגות מבפנים ויש יותר מקום לכולם ממקום בלתי מתנשא. ארנון פועל להרחבת מעגל הבאים לשל"פ, אבל לעתיד הוא מייחל שפרויקט השל"פ ייסגר כי לא יהיה בו עוד צורך.