בשבע מהדורה דיגיטלית

ח"כ עליזה לביא: מסר הרסני

האם ניכוי שליש מעונשו של אסיר צריך להיות מותנה בהבעת חרטה?

נעמה בן חיים , ז' באדר ב תשע"ו

עליזה לביא
עליזה לביא
ללא קרדיט צילום

ככלל, מוסד החנינה הוא אבן יסוד בדמוקרטיה וביהדות, המעלה על נס את ערכי הכפרה והחמלה. במדינה שוויונית צריכה להיות סמכות שהיא מעל למידת הדין, שתגלם את מידת הרחמים, ותבטא את ההכרה בטוהר כוונותיו של המבקש וברצונו הטוב לכפר על מעשיו. בפני כל אחת ואחד שהורשעו עומדת הזכות לומר את שעל לבם, להודות במעשיהם, להשתקם ולהיבנות מחדש.

אך תנאי מקדמי לעצם הדיון במחילה על פשעיו של אסיר הוא הבעת חרטה כנה. אין מדובר בדרישה דווקנית לשם העיקרון שבדבר, אלא בתנאי מהותי המשקף את טוהר כוונותיו של המבקש. אל לנו לשכוח כי מאחורי אסיר שמבקש להשתקם, עומדים אנשים שחייהם נפגעו ואף נהרסו.

על כן, על כף המאזניים עומדים שני צדדים שעלינו להתחשב בהם: האדם המבקש להימחל ולהשתקם מצד אחד, והנפגעים, שפצעם עודו מדמם, מצד שני.

על בסיס עקרונות אלו יש לבחון את שאלת החנינה למשה קצב, שעלתה על הפרק בימים האחרונים.

אני סבורה כי עצם הרעיון להעניק חנינה לקצב פסול מיסודו. מתן חנינה לאיש שרמס ברגל גסה את מוסד הנשיאות לא תהיה רק חוסר צדק משווע, אלא תעביר מסר שהדעת אינה יכולה לסבול: אפשר לפגוע בנשים בישראל, אפשר להרוס משפחות, אפשר לשקר לכל אורך הדרך, ואז לזכות לחסד החנינה.

לא זו בלבד שקצב לא הביע בדל של חרטה על מעשיו. הוא למעשה מעולם לא לקח עליהם אחריות, ואף המשיך וניהל מסע השמצות והכפשות נגד המתלוננות. על שום מה אפוא, יבקש להימחל? האם נוכל שוב להסתכל לאותן נשים שנפגעו בעיניים? האם נשים שחלילה ייפגעו תדענה שיש טעם לפנות ולהתלונן?

אוי להם לשליחי ציבור שיחונו אדם כזה, וימחו במחי יד את שהשגנו כחברה במאבק ארוך ומתמשך נגד מעשי הטרדות מיניות ואונס, מסע שלא תם בדרך למימוש ״והיה מחנך קדוש״.

ח"כ עליזה לביא

חברה בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי ('יש עתיד')