ישראל לא יכולה לבנות על שיפור משמעותי ביחסו של הממשל האמריקני אליה בעידן שאחרי אובמה.
זוהי המשמעות של מצב המרוץ לנשיאות ארצות הברית בשתי המפלגות, במיוחד לאחר התוצאות שהתקבלו השבוע.
אם לא תהיה הפתעה גדולה מאוד, על הנשיאות צפויים להתמודד הילרי קלינטון מטעם המפלגה הדמוקרטית מול דונלד טראמפ מטעם הרפובליקנים.
בין אם הנשיא הבא יהיה הוא או היא, ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב דומה למצב הנוכחי ואולי אף גרוע מכך.
באשר לקלינטון, היא ממצבת את עצמה מצד אחד כממשיכה של בעלה ביל קלינטון, הנשיא לשעבר שחתום ביחד עם רבין ופרס על תהליך אוסלו הכושל, ומצד שני כיורשת החוקית של ברק אובמה - הנשיא המנוכר ביותר לישראל מאז מלחמת ששת הימים. ייתכן שקלינטון תהיה מעט טובה יותר מאובמה, כמו שייתכן גם שלחציה על ישראל יהיו כבדים משלו. לשיפור משמעותי תחת נשיאותה אפשר אולי לקוות, אבל קשה לצפות.
דונלד טראמפ הוא תעלומה. הקפריזיות והאגרסיביות שלו עלולות לעבוד לרעת ישראל לא פחות משהן עשויות לעבוד לטובתה. פרשנים מתקשים לשער מה תהיה המדיניות שלו במקרה שהבלתי צפוי יתרחש והוא יצליח לגבור על קלינטון ולהגיע לבית הלבן.
כל זה אומר שאולי דווקא בשנה הזאת, כשהנשיא הנוכחי כבר בדרך החוצה והנשיא הבא עדיין לא נבחר, נוצר חלון הזדמנויות קצר. זה הזמן שבו נתניהו וממשלתו יכולים לנסות לפרוץ מחוץ לבלוק הקרח המקפיא שאליו התכנסנו בשנות נשיאותו המתנכרת של אובמה.
יותר מדי זמן נתניהו נוקט בטקטיקה של דחיית העימות הבלתי נמנע עם ממשל אובמה על הבנייה בירושלים, בגושי ההתיישבות, ביישובי יו"ש ובבקעת הירדן. הוא ומקורביו הסבירו לא פעם שנתניהו מחכה לממשל הרפובליקני הידידותי שישלוט ביום שאחרי אובמה.
תחילה קיווה נתניהו, ואף נטען כלפיו שניסה לסייע לכך - שאובמה יובס ויודח לאחר קדנציה אחת. גם לאחר שהתקווה הזאת נכזבה, נתניהו המשיך בתרגילי השהייה והתחמקות, כשהוא מסמן את סוף עידן אובמה כמועד שבו תוכל ישראל לחזור ולהתנהג כמו מדינה ריבונית. וכך הלכו והצטברו להן שנים של יובש, שנים שבהן הפלשתינים - בתמיכת מדינות זרות ובניגוד לחוק - בונים באין מפריע בירושלים ובכל רחבי יו"ש, בעוד הבנייה היהודית נמצאת בקיפאון עמוק.
על הרקע הזה צצות תחזיות דמוגרפיות קודרות שצופות רוב ערבי בירושלים, ובעקבותיהן מתגבשות תוכניות מדיניות משמאל שקוראות להעביר לרשות הפלשתינית חלק ממזרח ירושלים בשם הצורך לשמור על הרוב היהודי בבירה. במובן הזה, מחדל ההימנעות מבנייה של נתניהו וממשלתו הנוכחית והקודמת הוא אביה מולידה של תוכנית הרצוג לנסיגה חלקית בירושלים.
אכן, עימות עם ממשל אובמה גם בשלהי כהונתו אינו משחק ילדים. אבל הנזק האסטרטגי המצטבר של הקפאת הבנייה מחייב תעוזה ונטילת סיכונים. הקפאת הבנייה מאותתת לפלשתינים שישראל לא מתכוונת להישאר ביו"ש ובמזרח ירושלים, ומחזקת את תקוותם ושאיפתם להקמת מדינה פלשתינית. התקווה הזאת היא הדלק שמניע את הטרור הפלשתיני בכלל ואת מתקפת הטרור הנוכחית בפרט. נגמרו התירוצים ואין יותר למה לחכות.
ביום ירושלים הקרוב ניכנס אל שנת החמישים לשליטת ישראל במזרח ירושלים, בבקעת הירדן וביהודה ושומרון. זה הזמן לצאת מן הפסיביות ומן הקיפאון, ולעבור ליוזמה ישראלית שתיתן מענה אסטרטגי לטרור הפלשתיני ותעצב את עתיד האזור על פי אמונתנו ועל פי האינטרסים שלנו.
משתלם לשלם לו
אם מתייחסים לתפקיד הנהגת המדינה כאל עבודה לכל דבר, אז שכרו של ראש ממשלת ישראל אכן נמוך מדי. ברוב מדינות העולם, ובישראל במיוחד, תפקיד ראש הממשלה דורש סט רחב של כישורים מצוינים, וכרוך בלחץ נפשי עצום ובעבודה מסביב לשעון. אפשר למצוא במשק הישראלי עשרות מנהלים בכירים בחברות גדולות שעם פחות כישורים ועל פחות עבודה זוכים לשכר שעולה פי ארבעה ולעתים אפילו פי עשרה על זה של נתניהו.
במגזר הציבורי נהוג אמנם לשלם לבכירים פחות מהמקובל במגזר הפרטי. אבל גם כאן, על פי דו"ח הממונה על השכר באוצר שפורסם לפני שלושה חודשים, המשכורות הגבוהות ביותר עולות על מאה אלף שקלים. שכרו של שיאן השכר במגזר הציבורי, רופא בכיר בקופת חולים כללית, מגיע לכדי 128 אלף שקלים בחודש. הרבה יותר מ‑48 אלף השקלים ברוטו, 17 אלף בלבד נטו, שמרוויח נתניהו.
נכון שכראש ממשלה הוצאותיו של נתניהו ומשפחתו ממומנות על ידי קופת המדינה. ההטבה הזאת שווה הרבה מאוד כסף. ועדיין, גם לאחר שנביא זאת בחשבון, שכרו של נתניהו לא מתגמל באופן הולם את בכירותו, את הכישורים הנדרשים לעבודתו, את שבוע העבודה האינטנסיבי שלו, ואת העובדה שמדובר בתפקיד שאין בו קביעות וצריך לזכות בו מחדש פעם בארבע שנים או פחות.
מצד שני, תפקיד ראש הממשלה איננו ג'וב. זוהי שליחות. לא הולכים לתפקיד הזה כדי להתעשר אלא כדי לשרת את הציבור. ואין חשש שיחסרו קופצים על התפקיד בגלל השכר הלא מספק. היכולת להנהיג את המדינה על פי תפיסתך היא מקור מוטיבציה מספיק חזק בשביל רבים וטובים, ואם צריך לפייס גם את היצר הרע אז אפשר לרצות אותו במנעמי הכבוד והשררה ולאו דווקא במנעמי העשירות. גם נשיא בית המשפט העליון משתכר הרבה פחות ממה שהיה יכול לקבל כעורך דין פרטי, או מהשכר הרב ששופטים נוהגים לגבות על תיקי בוררות שהם מטפלים בהם כמשפטנים פרטיים לאחר פרישתם.
הפוליטיקאים של פעם, אנשים כמו בן-גוריון, יצחק בן-צבי, מנחם בגין ויצחק שמיר, ויתרו מראש על מנעמי העשירות, הסתפקו במועט וחיו חיי צנעה. במציאות אידיאלית, מוטב היה שרק אנשים שונאי בצע שהשליחות הציבורית בוערת בעצמותיהם יתמודדו על תפקיד ראש הממשלה. אדרבה, מי שלא מוכן להסתפק בחיי רווחה ממשכורת נאה ומבקש לעצמו עושר וחיי נהנתנות, שלא ילך לפוליטיקה. אבל ראשי הממשלות של העשורים האחרונים – רבין, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט - הם מהסוג שרוצה גם וגם. גם להנהיג וגם להתעשר, גם להיות שליח ציבור וגם לחיות טוב - טוב מאוד אפילו. ומכיוון שהעם בוחר בהם למרות זאת, התוצאה היא שהשכר הלא גבוה של ראש הממשלה הוא כמכשול לפני עיוור להם ולבני משפחותיהם. וכך אנו מוצאים אותם, בזה אחר זה, מנסים להגדיל את הכנסתם בדרכים שהן מפוקפקות במקרה הרע ופליליות במקרה הגרוע.
בעשרים השנים שנתניהו נמצא במערכת הפוליטית התקשורת לא חדלה מלתאר אותו כקמצן, כרודף בצע וכמי שעושה לביתו על חשבוננו. עובדה שזה לא מונע מאזרחי ישראל לבחור בו שוב ושוב. אז כל עוד לא למדנו לבחור בשליחי ציבור שהם "אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע", מוטב לנו להעלות את משכורתו של ראש הממשלה, כדי לא להביא אותו ואת משפחתו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.
ראש ממשלה יש רק אחד, כך שהעלאת שכרו איננה נטל גבוה על קופת המדינה. אפילו מבחינה כלכלית טהורה, מוטב לשלם לראש הממשלה יותר ולחסוך את ההוצאות הכרוכות בחקירות נגדו ובהעמדתו לדין. שלא לדבר על נזקי ההפרעה למילוי תפקידו ועל הביזיון שנגרם לכולנו כאשר ראש ממשלה עומד לחקירה או גרוע מכך - נשלח לכלא.
כל זאת בהנחה שמדובר בבור שיש לו תחתית, ושעוד עשרה או אפילו עשרים אלף שקל נטו יפתרו את הבעיה.
לתגובות: eshilo777@gmail.com