ספק אם רבים מכם שמעו על כך, אבל ביום ו' שעבר נערך באזור גוש עציון כנס משותף ליהודים וערבים תושבי יו"ש, תחת הכותרת "עושים שלום בארץ – מאמיני השלום מחזיקים ידיים".
את הכנס יזמה הרבנית הדסה פרומן לקראת יום השנה השלישי לפטירתו של בעלה, הרב מנחם פרומן ז"ל.
שעות ספורות אחרי הכנס, במרחק שלוש מאות מטר משם, ניסו שלושה ערבים לבצע פיגוע דקירה ולרצוח יהודים. משום מה, ניסיון הפיגוע לא זכה לכותרת "עושים מלחמה בארץ – סרבני השלום מחזיקים סכינים בידיים". כשיש מלחמה אין צורך לתת לה כותרות, ואותו הדבר נכון גם לשלום.
קל להתייחס בביטול למיזמי השלום של משפחת פרומן. כבר עשרות שנים הרב פרומן, תלמידיו וממשיכי דרכו עובדים בלהיפגש ולדבר. עד היום שלום לא בא, שלום גם לא מטלפן, ולמעשה אף לא התקרבנו אליו בסנטימטר. הכנסים והמפגשים מעולם לא פרצו את גבול הקוריוז. בדרך כלל משתתפים בהם אותם עשרות יהודים ואותם 2.4 ערבים שמתנגדים לאלימות, מטיפים לסובלנות ודו-קיום ומביעים הזדהות עם הכאב והקושי בשני הצדדים. מילים יפות יש שם בשפע, אבל השפעה ממשית אין. אולי משום שהמפגשים האלה מנותקים מהמציאות שמסביב, מציאות שבה רוב היהודים מגנים את הטרור היהודי אבל שני שלישים מערביי יהודה ושומרון – לפי הסקרים האחרונים – תומכים בטרור הערבי. שני שלישים מהערבים מצטערים שמיכל פרומן, כלתה של הדסה שנפצעה בפיגוע בתקוע, הצליחה לשרוד ולהגיע אל הכנס המשותף בחיים.
מדוע ערביי יו"ש רוצים אותנו מתחת לאדמה? אפשר להתווכח על הסיבות. ועדיין זה לא ישנה את העובדה המצערת הבאה: הערבים הם לא רודפי שלום שבתוכם יש גם כמה רוצחים. הערבים הם אויב. וכשאתה במלחמה עם האויב, אתה לא אמור להיפגש עם המיעוט המתון שבו ולשמוע על כאבו. כשהממשלה שלך מפציצה את דרזדן וקוטלת עשרות אלפי איש, אתה לא נפגש עם תושבי דרזדן הפציפיסטים ושומע על מצבם הקשה, לפחות עד תום המלחמה. זה לא עובד ככה. אין במפגשים כאלה תועלת, אפילו לא נזק, זה בעיקר נראה פתטי. בערך כמו הטיפול של ממשלת ישראל באותו אויב בדיוק.
מדורת השבט
בשבוע שעבר התבשרנו על מתיחת פנים נוספת לתוכנית הגל"צית 'המילה האחרונה', כשנה בלבד אחרי הניתוח הפלסטי המיותר הקודם. החל מחודש אפריל תעבור התוכנית לשעה שש בערב ותוחזר למתכונת של הגשה זוגית. עירית לינור תשוב ותתפוס את עמדת המגישה הקבועה, כמו בימיה הראשונים של התוכנית, ומולה יתחלפו ארבעה מגישים שונים שבינתיים פורסמו שמות שלושה מהם: המשפטנית ד"ר יפעת ביטון והעיתונאים ליאת רון ורענן שקד.
לא יהיה זה מופרך לטעון שהשינויים הנוכחיים הם הודאה של מפקד גל"צ בכישלונם של השינויים הקודמים. אבל מעבר להנחה הזאת, קשה להבין מה באמת מתחולל בראשו של ירון דקל. השינוי של שעת השידור נראה כמו צעד נוסף בדרך לקבורתה של 'המילה'. ומנגד, שיבוצה של לינור כמגישה קבועה מעיד דווקא על מאמץ להחזיר את התוכנית לימיה הקדומים עטורי התהילה. כבר בתחילת ימי הפורמט הנוכחי ביקש דקל למגר את אווירת ההסכמה של ימי אברי וג'קי ולהשיב את התוכנית לעידן הוויכוחים וההתכתשויות בין אורי אורבך ז"ל ולינור. שמותיהם של חלק מהמגישים המיועדים החדשים מעידים על מאמץ נוסף ללכת בכיוון זה.
אם אכן זהו קו המחשבה של דקל, נראה שאין הוא מבין את הגורמים שהביאו להצלחת התוכנית לאורך כל שנותיה. 'המילה האחרונה' מעולם לא הייתה רק "דיון סוער יומי בין שני אנשים מקוטבים בדעותיהם", כפי שנאמר בהודעת התחנה מהשבוע שעבר. היו בה, בנוסף לכישרון הוורבלי של המגישים, אלמנטים חשובים נוספים. האחד הוא חוש הומור. כמעט כל מגישי התוכנית חטאו לפני כן בכתיבה הומוריסטית וסאטירית. השנינות, הקלילות וההומור העצמי היו חלק לא מבוטל מהכימיה שנוצרה בזמנו בין לינור לבין אורבך, והמשיכה להיות גורם מכריע גם אצל המגישים האחרים. ספק אם ד"ר ביטון או ליאת רון, מוכשרות ככל שיהיו, מסוגלות להביא את הרכיב הזה למעשה המרקחת של דקל.
אבל יש כאן חוסר הבנה נוסף. הציוות של אורבך ולינור הפגיש לא רק עמדות מנוגדות אלא גם תרבויות מנוגדות. ובעוד חילוקי הדעות הפוליטיים הלכו והתמסמסו במהלך הזמן, החלוקה השבטית נותרה בעינה: השבט החילוני-שמאלני-פמיניסטי מול השבט הדתי השמרן והמאותגר אופנתית. רענן שקד, ליאת רון ואפילו הדתל"שית המזרחית יפעת ביטון יכולים לבוא ולהתווכח עם לינור עד אור הבוקר. ועדיין הם מאותו שבט, דוברים אותה שפה, מצביעים למפלגות-אחיות מהאופוזיציה. הדיון ביניהם עלול להישמע כמו שיחת סלון פנים-שבטית סטנדרטית, שהמחלוקת העיקרית בה תהיה כיצד להתייחס לשבטים האחרים – הדתיים, הערבים, מצביעי ביבי – אלה שלא קיבלו דריסת רגל באותו סלון.
אם המגיש המתחלף הרביעי בתוכנית יהיה מאותו שטנץ, לא יהיה טעם בהמשך קיומה של התוכנית, ואפשר יהיה להודיע סופית על מועד ההלוויה. כדי לקבל דיון סוער יומי בשעה שש בערב לא צריך את גל"צ, אפשר פשוט להאזין לאיינשטיין וקופמן בתוכנית הספורט של התחנה המתחרה.