"הישיבה שלנו היא כמו בית ומשפחה עבור הבחורים" – כך הצהיר ראש הישיבה התיכונית בערב פתוח להורים לקראת ההרשמה לשנה הבאה. האמת היא, שמשפט כזה הייתם רוצים לשמוע דווקא מהבחורים עצמם, שהרי אם יש תחושה של בית ומשפחה – רק דיירי הבית יכולים להחליט ולהעיד ולא בעלי הבית.
האמירה הזו שבוודאי יש בה הרבה מהאמת, לא מדברת כל כך אל איציק (שם בדוי) שרק לאחרונה הושעה מהישיבה על היותו נעדר סדרתי מתפילת שחרית. אגב, איציק מודה מאד לישיבה על שלושת ימי החופשה שקיבל כך-סתם-באמצע-השנה. הוא ביקר חברים, ראה סרטים, נסע לעזור לסבא וסבתא ואפילו התפנק איתם במסעדה. אה שכחנו, בשלושת הימים הללו הוא היה קמב"צ למופת. קמב"צ – קם בצהריים. בלי תפילת שחרית כמובן. הוא עשה הכל חוץ מהמשימה שקיבל לשלושת ימי ההשעיה – "לחשוב מה אתה מתכוון לעשות בקשר לתפילת שחרית".
המקרה של איציק הוא סימפטום לבעיה כללית שקיימת במערכת. לא מדובר על תלמידים המורחקים לצמיתות או אפילו על תלמידים שהשעייתם דורשת אישור מפקח – הרחקה עד 10 ימים. פשוט השעיה ליום, יומיים שלושה ככה בלי יותר מידי בירוקרטיה. מדובר בהשעיה על נקודות שאינן הקו האדום של המוסד. איננו מדברים כאן על אלימות, חילול שבת בישיבה או עישון סמים "קלים". מדובר, למשל, על חוסר תפקוד בשיעורים מסוימים או בחלק מהיום, על אי עמידה כרונית בזמנים. דברים מעצבנים מאד אך בשום אופן לא קו אדום.
לפעמים התחושה היא שהאצבע יותר מידי קלה על ההדק. משתמשים מהר מידי והרבה מידי בנשק שאמור להיות "נשק יום הדין", ואם בית הספר הוא "בית ומשפחה" עבור התלמידים, האם משעים ילד מהבית בגלל איחורים, אי קימה לתפילה ואי עמידה במטלות הבית?
מצד שני צריך להבין גם את בתי הספר. בדור בו כמעט לא קיים המושג של "יראה" בין תלמיד למורה, מה נשאר לצוות מול התלמידים? בית הספר חייב את השיניים והציפורניים הללו, במיוחד מול תלמידים שזו השפה שהם מבינים לעת עתה, או תלמידים "השוכחים" תמיד את הגבולות.
צריך לזכור שאחרי הכל בית הספר לא יכול להיות "בית ומשפחה" במובן הרחב והעמוק של הביטוי והוא גם לא אמור להיות כזה. בעוד שבבית ובמשפחה מקבלים אותנו כמו שאנו (כך אמור להיות) והקשר בין ההורים לילדיהם הוא לא קשר בחירי אלא קשר עצמי, הרי שהמציאות של ילד בבית ספר כל שהוא אינה מחויבת מצד עצמה. הוריו או הוא או שלושתם בחרו את בית הספר ובית הספר הסכים לקבלו. המשוואה הזו יכולה להשתנות בן רגע אם בית הספר יחליט לפטר (באישור מפקח) או התלמיד והוריו יתפטרו.
כשם שלהורים יש "ארגז כלים" לענישה והרתעה, כך גם לבית הספר. בבית לא משעים את הילד אך בהחלט מונעים ממנו הטבות במקרה של חריגה מגבולות גזרה. גם לבית הספר יש את "ארגז הכלים" שלו. ההשעיה אמורה להיות ה"כלי" האחרון המוצא מ"הארגז" וגם זה בתדירות נמוכה ביותר כדי לא לאבד מההרתעה שלו, ואחרי שמיצינו את הענישה "הקלה" של מניעת הטבות וכו'.
בית הספר, ככל מערכת משפחתית או ציבורית וככל מועדון חברים, חייב שיהיו לו כמה "כלים כבדים" באמתחתו. בית הספר, סניף תנועת הנוער, חוג הג'ודו, חדר הכושר, בריכת השחייה – כל אלו הם לא בית. בית יש רק אחד. בכל אלו עצם השהייה שלך במקום מותנית בכיבוד הכללים. לא כיבדת – הורחקת. יחד עם כל האהבה והקשר האישי חייבת להיות "רצועה" שתלויה על הקיר ומזכירה לתלמיד מי כאן בעל הבית. תלמיד הוא ייצור המוגדר בחז"ל כ"בורח מבית הספר". ולא רק תלמיד ביסודי. היזכרו נא המבוגרים שבינינו בימיהם באוניברסיטה...תלמיד הוא תלמיד הוא תלמיד. כשאתה בצד הזה של הכיתה – זה ממש לא משנה מה הגיל שלך. אתה במעמד של "בורח" שעניינו "לדפוק את המערכת" או לכל הפחות לא להיות פראייר של אף אחד.
אתה רוצה להצליח בלימודים. גם לך יש מחשבות על העתיד. גם אתה רוצה ציונים טובים אבל...בדרך שלך. נבדק ונמצא שאחרי הכל, ולמרות סיפורו האקזוטי של מיודענו איציק, לתלמידים לא כל כך נוח להיות מושעים מבית הספר. תלמיד שבסך הכל מתפקד לימודית וחברתית ורוצה להצליח, אך מועד בצורה כרונית ב2 סעיפים – לא שמח להיות מורחק מחבריו, לקבל סטיגמה של "עושה בעיות", לצבור פערים לימודיים, להסתכסך עם הוריו ולהעמיד אותם מול מציאות לא נעימה הכוללת לפעמים גם הפסד שעות עבודה.
נשק ההשעיה הוא טוב. הוא עובד והוא יעיל בתנאי שמערכת שומרת על גבולות גזרה ברורים. בפינתנו הבאה נראה איך אפשר להשתמש בו בשום שכל ובמלוא היעילות.