לא מאמין בביקורת. פרקליט המדינה, שי ניצן
לא מאמין בביקורת. פרקליט המדינה, שי ניצןצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

המשפט הציני של השנה שייך כמובן לפרקליט המדינה, שי ניצן.

בכנס עורכי הדין באילת הוא דרש מגופי התקשורת למנוע שידור תחקירים עיתונאיים על הפרקליטות - כדי להציל את הדמוקרטיה. ימים אחדים קודם לכן עתרו עובדיו של ניצן נגד פרסום הדו"ח החמור של נציבות התלונות על התביעה. הדו"ח עסק במערכת היחסים הבעייתית בין הפרקליטות ובין ההנהלה הקודמת של המכון לרפואה משפטית, שייתכן שלא מעט חפים מפשע שילמו עליה בשמם ובחירותם. מיד בסמוך לכך, פרצו הפרקליטים בשביתה נוספת במחאה על הליכי החקיקה שיעגנו את מוסד נציבות הביקורת עליהם. ומדובר, כזכור, על הצעת חוק שהם כבר עיקרו במהלך משא ומתן מיותר שניהלה איתם שרת המשפטים איילת שקד.

בעוד פחות משבועיים ייערך בבית המשפט העליון הדיון המכריע בעניינו של ניסים חדד. בעבר כתבנו כאן על פסק הדין הבעייתי שהרשיע את חדד בעבירת מין חמורה על סמך הערכות של פתולוג מהמכון לרפואה משפטית. כתבנו כי כבר לפני חודשיים הונחו בפני נציבת הביקורת, השופטת הילה גרסטל, ראיות מדאיגות על בידוי ראיות לכאורה שנעשה בידי הפתולוג, ועל העלמה מכוונת ולא חוקית שעשתה הפרקליטות במסמכים המרשיעים שעשויים להביא לזיכויו של חדד שיושב בכלא כבר יותר מארבע שנים. גרסטל, שכבר עתה נטולת סמכויות של ממש, לא הייתה יכולה לעשות הרבה בעניינו של חדד, שכן היא מנועה מלעסוק בתיק מתנהל, גם אם לדעתה העוול זועק לשמיים. החוק החדש שהגישה שקד היה מונע ממנה לעשות אפילו את המעט שעשתה - להגיש דו"ח מערכתי שעוסק בנושא קשרי פרקליטות-מכון פתולוגי באופן כללי. גם את פרסום הדו"ח הכללי מבקשים בפרקליטות לעצור בעזרת פנייה לבג"ץ. ואם ידחו השופטים את ערעורו של חדד, אפשר להניח ששי ניצן יבקש למנוע פרסומים ביקורתיים על התנהלות הפרקליטות בתיק, שהחריבה את חייו של אדם חף מפשע. הכול, כמובן, בדרך כלשהי, בשם הדמוקרטיה.

קשים גרים

"הציבור בישראל רואה במעלליהם הערמומיים של שופטי העליון חלק ממגמה הרסנית של חורבן הדת בישראל. בית המשפט העליון רושם על שמו בטאבו את הרס היהדות במדינת ישראל", כך לשון ההודעה המשותפת של שני ראשי מפלגת יהדות התורה, שר הבריאות ויו"ר ועדת הכספים. ההודעה יצאה בסוף השבוע שעבר נגד החלטת הרכב מורחב של תשעת שופטי בית המשפט העליון שהכירו לצורך חוק השבות בגיורים שנערכו בארץ שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי.

הגינוי הנחרץ של גפני וליצמן הוא מעניין במיוחד, מכיוון ששלושת הגרים שהגישו את העתירה הם לדידם יהודים לכל דבר ועניין. לא מדובר בגרים שעברו גיור רפורמי או קונסרבטיבי. אפילו לא כאלו שנכנסו תחת כנפי השכינה בבית הדין הדתי-לאומי של הרב חיים דרוקמן. כל השלושה גוירו בבתי הדין המובילים של הציבור החרדי בארץ. שניים בבית הדין של הרב קרליץ בבני ברק, ואחת בבית הדין של העדה החרדית בירושלים. שלושתם קיבלו עליהם עול תורה ומצוות (ולפחות אחת עדיין מתמידה בנשיאת העול). ובוודאי שמבחינת הליכי הגיור הפורמליים, הכול נעשה כדת משה וישראל. אלא שכאן, כמו בנושא הכשרות שיידון להלן, אפילו גפני וליצמן מבינים כי באופן פרדוקסלי מוסדות ההלכה הפרטיים החרדיים הם תמונת מראה למוסדות הרפורמיים (ולמעט שנותר מאלו של התנועה הקונסרבטיבית). במדינת ישראל של היום, מה שמותר לאלו יהיה מותר לאלו. ואם בית המשפט העליון קבע כי אדם יהיה זכאי חוק השבות גם אם גויר בארץ בבית דין פרטי של קהילה חרדית, הרי שהדרך נפתחה גם בפני הרפורמים.

גינוי לא נשמע מפי אישי הציבור הדתי-לאומי, למרות שמשמעות פסיקת השופטים היא פגיעה במעמדה הממלכתי של הרבנות הראשית לישראל. אפשר למנות כאן לא מעט טעמים פוליטיים, אבל לפחות סיבה אחת טובה יש לדבר - בניגוד לפסיקות היסטוריות אחרות של בג"ץ, בין השאר בנושא הרגיש והחשוב של חוק השבות והשאלה מיהו יהודי, הפעם לא מדובר בפסיקה אידיאולוגית. אפילו לא באקטיביזם משפטי פורץ גבולות. סימן לדבר הוא כי בניגוד לפעמים הקודמות שבהן המיעוט הדתי בבית המשפט העליון התנגד לדעת הרוב החילוני שכפה פרשנות חילונית ליברלית על לשון החוק, הפעם השופטים הדתיים הצטרפו לדעת הרוב בפסק הדין. דעת המיעוט היחידה הייתה זו של השופט אליקים רובינשטיין, שביקש לתת למדינה ארכה נוספת כדי לתקן את החוק. אבל על כולם היה מקובל כי למצב הנוכחי, שבו גיורים של קהילות יהודיות בעולם, חרדיות כרפורמיות, מוכרים לצורך חוק השבות, וגיורים של קהילות דומות בארץ אינם מוכרים, אין זכר לא בלשון החוק, ואפילו לא בתכליתו. ולכן לממשלה אין סמכות להעניק מונופול בארץ למערך הגיור הממלכתי. יש לה כמובן את האפשרות ליזום תיקון מתאים בחוק.

אבל בית המשפט העליון יודע שהיא לא תעז. מה שלא העזו ראשי המדינה בארבעים השנים האחרונות, נתניהו בוודאי לא יעז. במבנה הפוליטי הנוכחי הוא לא בהכרח יצליח, ואידאולוגית הוא גם לא רוצה. המלכוד בין הבחירה האסטרטגית שלו בחרדים כשותפים הפוליטיים, ובין קשריו החמים עם הממסד היהודי בארצות הברית והמשקל האלקטורלי של מאות אלפי ישראלים שאינם יהודים על פי ההלכה, לא מותיר לו הרבה מרחב תמרון. על כן נראה כי למרות זעקות השבר המוצדקות של השופט רובינשטיין בפסק הדין על כך שהמערכת הפוליטית לא מעזה להכריע ומגלגלת את הבעיה לפתחו של בית המשפט, בית המשפט העליון לוקח אחריות ומתחיל אט אט לפצח את הסוגיה באופן פרגמטי וחכם.

הבלעדיות לרשויות הממלכתיות לגיור בארץ לא ניתנה מתוך אידיאולוגיה הלכתית, אלא בשל אתגרי הגירה, צרה שמשותפת היום לכל מדינות העולם המערבי. כבר בשבוע שעבר נמסר בוועדת הפנים של הכנסת כי מחצית מהערערים המוגשים למערך הגיור הם של ערבים מיו"ש, מסתננים אפריקאים ועובדים זרים שבקשותיהם להליכי גיור נדחו. ברור לחלוטין שבלי פיקוח ממלכתי, או קשיי הגיור האורתודוקסי, עשרות אלפים יבקשו להסדיר את שהותם בישראל באמצעות גיור ובחסות חוק השבות. שופטי בג"ץ סגרו חלק מהפרצות הללו. הם קבעו כי המדינה רשאית לסרב לכל בקשה להכיר בגיור לצורך החוק, כאשר השהות של המבקש בישראל אינה חוקית, או כאשר ניתן להניח שכל ההליך לא נועד אלא כדי לקנות מעמד של קבע בישראל.

אבל חשוב מכך. השופטים אמנם לא קבעו מהו הגיור התקני (ובאמת אין זה מתפקידם), אך קבעו כי הוא חייב להיות משמעותי וחייב להיעשות על ידי קהילה מוכרת ומבוססת היטב בהוויה היהודית. הקביעה הזאת תקפה לא רק לגיורים שנעשים בישראל, ובכך נסגר הגולל מעל האפשרות של ארגונים קיקיוניים להקנות זכות עלייה לישראל באמצעות מבצעי גיור ברחבי העולם. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, כתבה בפסק הדין שאמנם היא לא מעוניינת להכריע כעת מי יכול להיחשב כקהילה מוכרת ומבוססת, אבל לצורך העתירה היא קובעת כי הקהילות החרדיות הגדולות בירושלים ובבני ברק הן בהחלט כאלו. היא עשתה את המיטב, על פי החוק וההלכה הקיימת, כדי להגביל ככל האפשר את ניצול הליכי הגיור לרעה. אם ליצמן וגפני רוצים גיור הלכתי יותר, הם ייאלצו להראות את כוחם אל מול בנימין נתניהו.

מי מפחד מחוק ההונאה בכשרות

אחרי הניסיון של היועץ המשפטי לממשלה להתנקש בחוק ההונאה בכשרות, שלפחות כרגע עדיין תלוי ועומד להכרעת בג"ץ, הגיע תור משרד האוצר. הוא מבקש לבטל את החוק לחלוטין בשם "התחרות בשוק הכשרות", ולצורך כך הוציא דו"ח מיוחד בנושא. בדו"ח נטען כי הכשרות היא הגורם שמייקר את המחיה בישראל.

ארגון 'חותם' בשיתוף עם ארגון 'כושרות' הוציאו לאחרונה נייר עמדה ובו בחינה מעמיקה של הדו"ח. ממנה עולה כי הדו"ח מסתמך על אומדנים מוטעים שלא ברור כיצד חושבו. נוסף על כך נכתב שם כי כותב הדו"ח של האוצר אינו מתאמץ להסתיר תפיסת עולם שעל פיה אין צורך בפיקוח על תחום הכשרות למניעת הונאה, בדומה לחובה בפיקוח תברואתי ובריאותי, וניתן להסתמך על גופים נותני כשרות הבנויים על בסיס אמון עם בעל העסק.

"אנו סבורים שביטול החוק יביא להונאות כשרות בקנה מידה גדול. רובם המכריע של היהודים במדינת ישראל רוצה לאכול מזון כשר, מכאן נוצר צורך גדול לוודא שמקום המפרסם לציבור שהוא כשר אכן משווק מזון כשר, ולא מוליך שולל את ציבור הצרכנים בהצגת חותמות כשרות על מוצרים שאינם כשרים", נכתב בנייר העמדה.