לשבור את חומות הבושה ולהחזיר את הנכים לחברה. דורון אלמוג
לשבור את חומות הבושה ולהחזיר את הנכים לחברה. דורון אלמוגצילום: רועי משען

"מי שהיה צריך לקבל את הפרס הוא הבן שלי ערן ולא אני", אומר האלוף במיל' דורון אלמוג, חתן פרס ישראל לשנת תשע"ו.

"אם הוא לא היה נולד, לא היה על"ה נגב וגם אני הייתי איש אחר. מאוד מאוד אחר. הוא חינך אותי, הוא הביא אותי למקומו. אנחנו אומרים 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. החברה שלנו לא מנסה לשים את עצמה במקומם של האנשים הפגועים ביותר. ההבדל בין הפגועים קשה ביותר לאלה שפגועים חלקית, הוא שלראשונים אין טיפונת עצמאות. הם לא יכולים לעשות כלום לבד, לא לצחצח שיניים, לא לבחור איזה סוודר הם רוצים ללבוש, וגם לא לבקש שיחליפו להם טיטול. כלום".

הקצין הקשוח שלמד לבכות

השיחה עם אלמוג נערכת במשרדים של על"ה נגב, הכפר השיקומי שהקים, ימים ספורים לאחר שהוכרז כי הוא זוכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. אל החדר נכנסים מדי פעם אח"מים שונים, אנשי עסקים ובעלי השפעה במוסדות הציונות העולמית. הם מחבקים את דורון ומברכים אותו וגם מחפשים עבר צבאי משותף. האיש, שהיה הראשון לדרוך על אדמת אנטבה במבצע יונתן, היה גם זה שהתקדם 70 קילומטרים בחזית מלחמת לבנון הראשונה. בהמשך היה קצין צנחנים וחי"ר ראשי, וגם אלוף פיקוד הדרום בימים הקשים של האינתיפאדה השנייה. אלמוג מדבר כמו קצין, ועולם הדימויים שלו עדיין מתובל בניסיונו הצבאי. 35 שנה הוא שירת בצה"ל, ולאחר שהיה בדרגת אלוף הנכספת וכל שנותר לו הוא להתחרות על תפקיד סגן הרמטכ"ל, החליט לפרוש מצה"ל ולבנות לבנו, ערן, בית שבו יוכל לחיות את חייו הבוגרים.

אלמוג הוא אדם רגיש, מדבר מדם לבו בצורה גלויה ובלי מסכות. עוד מעט, כשנרד למטה ונפגוש את הדיירים, הוא ידבר איתם, ישאל לשלומם ויחבק. האהבה, מילה שאומרים אותה כאן בלי בושה, תנבע ממנו לכל עבר. אלמוג לא היה כזה בתחילת הדרך. הוא יליד שנת תש"ט, בוגר הפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה, ובשנותיו הראשונות בצבא היה, כצפוי, מאצ'ו מחוספס. כשאחיו ערן נהרג במלחמת יום הכיפורים אחרי שהושאר לדמם בשטח במשך שבוע, הוא אפילו לא בכה. ערן בנו, שנולד 11 שנים אחר כך, כמו גם חברים שנפלו לידו לאורך השנים וכאלה שלחמו לצדו והפכו נכים, הם שלימדו אותו לבכות וגם לדבר על כך בגלוי.

לדורון ודידי אלמוג נולדו שלושה ילדים. הבכורה, ד"ר ניצן אלמוג, היא היום לוחמת למען אנשים עם מוגבלויות. ערן היה בנם השני, ושהם, הבת השלישית, נפטרה בגיל חודש. כשערן נולד, נולדו איתו תקוות רבות לנחמה ולמילוי האובדן. "ציפינו שהוא יהיה מוצלח, מקור לגאווה ולשמחה, לפחות כמו ערן אחי ויותר". אבל כבר בלידה הרופא-החבר עשה פרצוף, ובגיל חודש ההורים הבינו שמשהו איננו כשורה. "ראינו שהוא לא מישיר מבט, מוחאים כפיים והוא לא ממצמץ. בגיל שמונה חודשים קיבלנו את האבחון האחרון. הפסיכולוגית אמרה לנו שלושה משפטים שהיו כמו מהלומות פטיש על הראש. אחד, הוא סובל מצירוף של אוטיזם ופיגור. השני, הוא ככל הנראה לא ידבר. ושלוש, הוא יישאר בגיל התפתחותי של כמה חודשים".

אלמוג מחזיק חוברת על בנו ערן, שם הוא מצולם על הכריכה בגיל 23 כשברקע דגל ישראל המתנפנף, ממנו התרגש כל כך. ערן אוחז בידו קלטת וידאו שמאוד אהב, 'דיג דיג דוג', קלטת שירים שמתאימה לגיל שלוש בערך. הוא ראה אותה מאות פעמים ולא שבע ממנה. "הנכדים שלי ראו אותה פעם אחת והמשיכו הלאה", ממחיש אלמוג.

אלמוג עם החוברת על בנו ערן
אלמוג עם החוברת על בנו ערןצילום: רועי משען

מה עושים עם הבשורה הזאת?

"דידי אמרה לי 'ריבונו של עולם, איך ממשיכים?' והתחושה הזאת כל כך טבעית: אם לילד שלך אין עתיד, אז גם לך אין עתיד. האמירות הן תמיד 'התפוח לא נופל רחוק מהעץ', ופתאום בושה גדולה כשמתברר שהוא עם פיגור ולא תהיה לו בר מצווה ולא יהיו ממנו נכדים. איך ממשיכים?". אלמוג מדבר על כך שבשורה כזאת מביאה הורים למחשבות אובדניות. גם הם היו שם, בשנה וחצי-שנתיים הראשונות, ועד היום הוא ורעייתו מקיימים שיחות עם הורים כאלה, שהבשורה הקשה נוחתת עליהם פתאום. "אתה לא יודע איך לצאת עם זה, עד שאתה מעצב לעצמך מחדש את המציאות".

מה ששינה לדידי, מנהלת בית ספר לשעבר, ולאלמוג את הראייה על המצב, היה החיוך של ערן. "יום אחד ראיתי אותו מחייך ואמרתי לדידי תראי, הוא מאושר. אנחנו הולכים עם הקיבעון הזה שאין לו עתיד ועם כאב עצום, אבל הוא מחייך. הוא אומר – תראו, אני יכול להיות מאושר. הבנתי שבדממה הצועקת שלו הוא אומר לנו: 'המשימה שלכם היא לא לספר את הסיפור של התינוק המאוד מוצלח שזחל מהר ושואל שאלות מתוחכמות. אני לא שם, אבל אני יכול להיות מאושר. אתם יכולים לעשות למעני הרבה דברים. אתם יכולים לתת לי חיים של אושר, כבוד ואהבה. אם תחליטו שאתם הולכים לתוך השבר, אני אפגע עוד יותר'". אלמוג מספר על הורים שבוחרים בבושה ובהסתרה. הוא לא שופט אותם, אבל מסביר שזו בחירה קשה בשבילם ובשביל הילד.

"לבחירה בבושה יש שלושה מעגלים של נפגעים. הראשון הוא הילד, שגם ככה נולד חלש ופגוע, אז גם את האהבה והחום של אבא ואמא והמעגל הבסיסי של הזהות לוקחים לו. המעגל השני הוא ההורים עצמם. בסופו של דבר הם מרחמים על הילד, וזה כאב שלא מוצא מנוחה". אבל אלמוג לא חושב בקטן. הוא מביט על החברה שמסביב ואומר שהורים שבוחרים בהסתרת הילד המפגר ובעל המוגבלויות הקשות, פוגעים בחברה. "זה גורם לנו לעשות שקר בעצמנו. אנחנו אומרים 'כל ישראל ערבים זה בזה' אבל מתכוונים לכל הבריאים והחזקים, לא לפגועים". אגב, אלמוג אומר "מפגר" בלי מכבסת מילים ובלי פוליטיקלי קורקט, ובכוונה. עידון המילים, הוא חושב, הוא חלק מהמבוכה וההסתרה.

בשלוש עשרה שנות חייו הראשונות גדל ערן בבית. הטיפול היומיומי היה מאוד לא פשוט. ערן אמנם הלך, אבל לא דיבר ולא היה עצמאי גם בפעולות הפשוטות ביותר. כשגדל, חיפשו בשבילו הוריו מסגרת מגורים, אבל לא מצאו מקום שנתן אהבה וכבוד ראויים לדיירים. הם הכירו מעט את עמותת על"ה ושמעו עליה טובות, אבל חשבו שהיא לחרדים בלבד. כששמעו שהעמותה פותחת מרכז בגדרה, הם מיהרו להגיע לריאיון. אלמוג, אז תת אלוף ומפקד אוגדת עזה, לא היה רגיל במעמד של מרואיין שמתדפק על דלת של מישהו בתקווה. משנתקבלה תשובה חיובית שערן יוכל לגור שם, לא היה גבול לשמחה. "הרגשנו שהוא התקבל לטכניון".

זמן קצר אחר כך, רתמו אנשי על"ה את אלמוג להקים בגדרה בית נוסף לילדים שיכולים ללכת, כמו ערן. אז החל החיכוך הראשוני שלו עם מערכת הרווחה, שלא הבינה מדוע צריך לשכן שני ילדים בחדר ולא שישה, ומדוע מקלחת לכל ארבעה ולא יותר. אלמוג התעקש על הסטנדרטים המכבדים, הבטיח להשיג תרומות וניצח. בתוך זמן קצר אסף כסף רב והוקם 'בית ערן' על שם ערן אחיו. עד היום מתקיימת בגדרה תוכנית לקבלת השונה וצעדה שנתית.

"לילדים כאן לא יהיה חור בגרב"

מאז ההכרזה על הזכייה בפרס ישראל, דידי ודורון אלמוג מוצפים באהדה. אלמוג מתלונן בצחוק שהוא לא יכול לנשום בבית מרוב זרי פרחים, דף הפייסבוק שלו מופצץ בברכות ופרגונים. כולם מברכים על זכייתו, מודים לו על פועלו, מוסיפים מחמאות על אישיותו ורבים מציינים שהרגישו שהפרס הוא גם שלהם. אולי בגלל שהם הורים לילדים עם מוגבלויות קשות. אולי, אלמוג מעלה השערה, כי בכל משפחה יש מי שהיה חזק ופתאום הפך תלותי ובלתי עצמאי, ובכל מקום יש התמודדות עם אוזלת היד ועם הביורוקרטיה.

המחמאות משמחות ומרגשות, אבל דרכו של אלמוג לא הייתה צעדה מתמשכת על שטיח אדום. "אני עקשן", הוא מעיד על עצמו, "במיוחד כשאני חושב שהצדק איתי". והוא נדרש לעקשנות הזאת ולפעמים גם לעור של פיל. יום אחד, למשל, נבחר ראש מועצה חדש לגדרה והודיע שהוא רוצה להוציא את 'בית ערן' לאזור התעשייה. "שאלתי אותו, מה קרה לך? את הילד שלך תשים בסביבה של גראז'ים?". ראש המועצה רצה להזיז את המבנים בגלל ערך הקרקע הגבוה. המאבק עבר לזירת בית המשפט והסתיים רק כעבור חמש שנים, כאשר הוחלט ש'בית ערן' יוותר על מקומו. אלמוג מספר גם על אנשים מאוד אמידים שמסרבים להיפגש איתו. אחד מהם לא התבייש לומר לו, אחרי ששמע את הסיפור של ערן, "ילדים כאלה לא צריך להשאיר בחיים". אלמוג סבור שהחברה מתקדמת ביחסה אל השונה והחלש, ועצם הענקת הפרס היא כברת דרך, "אבל אם מדברים על גאולה ופעמי משיח, אנחנו עדיין לא שם".

השנים נקפו וערן התקרב לגיל 21, הגיל שבו מסתיימים הלימודים הממוסדים, ויש למצוא לו מסגרת לחייו הבוגרים. הוריו חיפשו מקום מתאים, אבל לא מצאו. "הסתובבנו בכל רחבי מדינת ישראל והיינו חוזרים בוכים. המצב היה נורא. היום הוא יותר טוב". הריחוק של המוסדות מהציבור ומעינו הפקוחה, וגם חוסר היכולת של הדיירים להתלונן, הפכו אותם ללא ראויים למגורים. בני הזוג אלמוג לא אמרו נואש. הם חברו לאנשי על"ה והקימו צוות תכנון שעמל במשך שלוש שנים על כפר אחר. "החלום היה כפר לכל החיים לערן וחבריו. חשבנו שנמות לפניו ורצינו להבטיח שיהיה מקום שבמרכזו אהבה. אהבה לילד המוגבל. שיכבדו אותו וידאגו לכל צרכיו והכול יהיה מוקפד".

אלמוג היה צריך שוב להילחם בכל מיני טאבואים, והוא ייסד מקום שונה לגמרי – כפר שיקומי שהוקם בתחום המועצה האזורית מרחבים בנגב. בעל"ה נגב לא מסכימים לקבל בגדים מיד שנייה ולא כיסאות שבכירים בבנקים ישבו עליהם כמה שנים קודם לכן. "ילדים יכולים ללבוש יד שנייה. אבל הוא, שהוא כל כך מסכן? לו אני אתן חדש". כך, אגב, עשה כשמצא באחת הפעמים חור בגרב של ערן בנו. "ביקשתי מהמנהלת של אז לכנס את כל העובדים ואמרתי להם שאני לא מוכן שלילדים יהיה חור בגרב. אחת העובדות אמרה: 'זה לא כל כך נורא, גם הבן שלי הולך עם חור בגרב'. אמרתי לה: 'הבן שלך אוכל לבד, הולך לבד ומתפנה לבד?'. היא אמרה לי: 'כן'. אמרתי לה: 'אבל הם לא יכולים למחות. אז איפה הגבול של האסתטיקה? ואיפה הגבול בכלל?'". אלמוג מגיע ממקום הורי אוהב ותומך, אבל הוא והצוות מבקשים גם לתקן את החברה כולה, ולכן הכפר שהקימו הוא היום הרבה יותר מההגדרה הראשונית שלו.

"החלטנו שאם אנחנו רוצים לשבור את חומות הבושה, אנחנו נשלב את האוכלוסייה הרגילה יחד עם הילדים האלה". הרעיון פורץ הדרך הזה מביא את האנשים הבריאים, אלה שנזקקים לשירותי שיקום וסיוע לזמן מוגבל, אל הכפר. כך שתי האוכלוסיות משתמשות באותה בריכה לטיפולי הידרותרפיה, באותה חווה לרכיבה טיפולית ובאותו מרחב של טיפולי פיזיותרפיה וקלינאות תקשורת. יש כאן גן לילדים בריאים ליד הגן לילדים המיוחדים והם מקיימים פעילויות משותפות. יש כאן גם קורסי הדרכה טיפוליים, מאות מתנדבים שמגיעים לפחות פעם בשבוע וגם סיורים רבים. הרעיון הוא לשבור את חומת הבדידות והריחוק, להנכיח את האנשים בעלי המוגבלויות ולהחזיר אותם לחברה.

גם האסירים נהיים טובים יותר

הסיור שלנו מתחיל בגן של הקטנטנים. ילדים מתוקים, מטופחים, חלקם מגיעים לכאן מבחוץ, חלקם גרים כאן. שני ילדים מטופלים בפיזיותרפיה בתוך חדר הגן, שאר אנשי הצוות עושים סוג של מפגש שאנחנו מפריעים לו. במבט ראשון הם נראים ילדי גן רגילים. במבט שני, חלקם חגורים בחגורה כדי שלא ייפלו מהכיסא המיוחד, חלקם לא מביטים אלינו, אחרים עושים תנועות חוזרות בידיים. ילדה מתוקה מטפסת לידיים של אלמוג, מלטפת אותו ומסרבת לרדת. גם הוא מתקשה להיפרד. ליד הגן הזה פועל גן של ילדים בריאים. לשני הגנים יש רשימת המתנה מאוד גדולה. לגן המיוחד, בשל מספר המטפלים, הרמה, אביזרי העזר והיחס. לגן השני, בשל הטיפול המסור וגם הרצון לחנך את הילדים לסובלנות מגיל צעיר.

אנחנו פוסעים בשבילים המטופחים. המקום נראה כמו בית הבראה: צמחייה בצדדים, מתקני משחקים, שבילים נקיים ורחבים. האף שלכם לא יפגוש כאן בריח של תרופות או צואה. כל המטופלים קמים בבוקר, זוכים לרחצה ותגלחת ויוצאים למשימות היום: לימודים לצעירים, תעסוקה למבוגרים, וטיול לאלה שנמצאים במצב רפואי מורכב יותר. אחר הצהריים הם זוכים לפעולות תרבות ופנאי. "השמיים הם הגבול כאן", אומרת איילה, האחות האחראית ב'סיעודי מורכב', המחלקה של הדיירים שצריכים השגחה רפואית אינטנסיבית. לא ילד אחד ולא שניים הגיעו לכאן כדי למות או כדי להישאר מרותקים למיטתם, והיום הם הולכים ומתקשרים. במקום הזה האבחון של בית החולים הוא המלצה בלבד. כך למשל הילדה אורית שאנחנו פוגשים על השביל, ילדה בת ארבע שהולכת באופן נמרץ עם ההליכון שלה. או שני, שנולדה במשקל חצי קילו, כשהיא סובלת מווירוס שבו נדבקה מאמה במהלך ההיריון. הצוות לא ויתר ולקח אותה לפעילויות של בני גילה, גם כשהיא לא יצרה קשר עין. לא מעט ילדים הצליחו להגיע לרמה מסוימת של תפקוד שאפשרה להם לצאת מכאן למגורים במשפחה שלהם, אצל קרובים או במשפחת אומנה.

את הסיור עורכת לנו סתיו הרלינג, שהיא היום חלק מהמנהלה. את דרכה כאן החלה כעובדת סוציאלית, והיא מספרת על כל מטופל כאילו הוא קרוב משפחתה היקר ביותר. אנחנו פוגשים על הדרך את אסתר, בחורה צעירה שהגיעה לכאן מהולנד כדי להתנדב. על על"ה נגב היא שמעה במסגרת יום צה"ל בעיר שבה היא גרה, שם התארח אלמוג וסיפר על הכפר. היא מתנדבת בבית 8, הבית של הנשים. אסתר מדברת רק אנגלית והולנדית, כך שהתקשורת מתבצעת בעזרת תנועות ידיים, חיוך וצעקות שמחה. "אתמול", היא מספרת, "אחת הנשים צחקה, ואני הייתי מאושרת". בעוד כמה שבועות היא תחזור הביתה, ומה היא תיקח איתה מכאן? "את העצמאות שהנשים זקוקות לה, ואת האהבה".

אנחנו ממשיכים ופוגשים את פנחס, איש צעיר שיושב בכיסא גלגלים ובתפקוד נמוך. פנחס הוא דוגמה לשבריריותם של החיים. הוא הגיע לכאן לפני כשבע שנים, בחור צעיר ובריא בן 16 שהשתובב עם חברים בטיול השנתי. החבר'ה החליטו לקפוץ ממרפסת למרפסת, והוא נפל על הראש. את פנחס מוביל אסיר מאחד מבתי הכלא במחוז דרום. האסירים מגיעים לכאן פעם בשבוע ומטיילים עם הדיירים. האסיר מדבר איתנו בפתיחות. הוא שפוט לשבע שנים ובעוד כמה חודשים ישתחרר. המקום, הוא מספר, משנה לו את המבט על החיים. "אני פה חצי שנה. האמת היא שבפעם הראשונה שהגעתי לפה, היה לי קשה. חזרתי לכלא, ישבתי עם העובדים הסוציאליים אצלנו ולא רציתי לחזור. הם אמרו לי תנסה, תראה, אולי יהיה יותר טוב. בפעם השנייה שהגעתי, רק הסתכלתי מהצד, ואז פתאום היה לי את הניצוץ הזה של לתת מעצמי".

האסיר לא מסתיר את ההשפעה העמוקה של המקום עליו. "המקום הזה נותן לנו מוטיבציה לחיים, להסתכל על החיים אחרת, זאת דרך חשיבה שלא הייתה לנו לפני כן. קודם היינו רוצים את הכול, היום לא. אני רואה איך אנשים אחרים מתמודדים ביום יום עם החיים שלהם". הוא מספר שעד שהגיע לכאן, הוא לא ידע מה זה לתת לאחרים בלי תמורה. "לא הכרתי את זה. זה פשוט מחייה את האנושות". האם החוויה כאן תשפיע עליו גם אחרי שישתחרר? הוא חושב שכן. "הנתינה לאחרים לא תעצור. אני משתחרר עוד כמה חודשים ואני מחפש מקום לתרום בו באזור שאני גר. המקום הזה מעודד אותך להתחיל דברים חדשים, לא לפחד. עד עכשיו היה לי סדר יום קבוע שלא רציתי לשנות ולא יכולתי לשנות. עכשיו אני יכול וזה הכול מפה". לפני שאנחנו נפרדים הוא חושב עוד דקה ומוסיף: "אני אפילו לא יודע אם האנשים האלה מרגישים שאני בסביבתם".

ערן אלמוג זכה לגור בחלום הזה שהוריו רקמו למענו במשך שנה וחודש בלבד. בחצי השנה האחרונה לחייו הוא חלה במחלת ריאות נדירה ונפטר, בגיל 23. בשלושים למותו אמר אביו: "עכשיו הוא (ערן) אומר לי: זה פרק ב'. עד עכשיו הייתי נגיש ויכולת לחבק, לנשק ולטייל איתי, ולהתגאות בכל מה שאתה עושה... אבל בוא נראה אותך עושה את אותו דבר גם כשאני איננו. זה האתגר הגדול, זה אתגר עצום ללכת לכפר, לראות את החדר הריק, לראות את כל מה שבנינו כדי שערן יחייך". אנשים סביב אלמוג, כולל רעייתו דידי, אמרו לו שדי, מספיק. ההיעדר והאובדן הפכו לבלתי נסבלים, אבל הוא לא יכול. "הרגשתי שאעשה שקר לעצמי אם אפסיק. הוא איתי כל הזמן, הוא נותן לי כוחות, הוא מעמת אותי מול הערכים שלי. אולי במקום מסוים אני מרגיש אבא של כל הילדים האלה".

"מהמקום הזה אפשר לשנות את החברה". אבי וורצמן
"מהמקום הזה אפשר לשנות את החברה". אבי וורצמןצילום: רועי משען

"יותר משפיע מאשר בכנסת"

המנכ"ל של על"ה נגב, שנקרא גם 'נחלת ערן' על שם ערן אלמוג, הוא אבי וורצמן, לשעבר סגן ראש עיריית באר שבע, חבר כנסת וסגן שר החינוך. וורצמן הוא האדם שמתרגם את החלומות והחזון למעשים. בפריימריז האחרונים של הבית היהודי הוא הגיע למקום ה‑10 והבטוח, לפי סקרי הבחירות. אבל בלילה שבו נודעו התוצאות, הוא הבין שמקומו לא יהיה בבית הנבחרים. אחרי ההלם, הוא קיבל כמה הצעות עבודה בסדרי גודל אחרים וגדולים מהכפר הזה, אבל העדיף להגיע לכאן. מאוחר יותר, כשהתפנה לו מקום בכנסת בעקבות פטירתו של השר אורבך והתפטרותו של ח"כ מגל, הוא סירב לחזור. "אני קם כל בוקר בשמחה ומרגיש שכאן אני יכול לתת מעצמי לאנשים שהכי זקוקים לי. אני מאמין שמהמקום הזה אפשר לשנות את החברה, לא פחות".

וורצמן לא סתם מפריח מילים, כי מעבר לכל מה שיש כאן היום, ולהרחבות, לשיפוצים ולשיפורים המתמידים, החלום שהולך ומתגשם כאן הוא הרבה יותר רחב. בקרוב הכפר יהפוך לבית חולים שיקומי שיכלול 108 מיטות אשפוז. תושבי הדרום לא יצטרכו לנסוע עד בית לוינשטיין שברעננה, הם יגיעו לכאן. בהמשך מתוכנן לקום כאן גם היישוב דניאל, על שם הילד דניאל טרגרמן שנהרג מפגיעת טיל במבצע 'צוק איתן'. היישוב יהיה כולו מונגש, המרפאה שלו תהיה בתחומי הכפר וגן השעשועים יהיה משותף. שני מבנים של דיירי הכפר יהיו בתוך היישוב. הכול כדי להנגיש אנשים בעלי מוגבלויות קשות לחברה, ולהנגיש את החברה אליהם. "זו הציונות היום. להקים בית חולים שיקומי בנגב. אם הייתי חבר כנסת, אני לא יודע אם הייתי יכול להשפיע על חיים של אנשים ועל החברה כמו שאני משפיע כאן".

התוכנית הבאה של וורצמן, שאיננו נח לרגע, היא שיתוף פעולה עם משרד החינוך בתוכנית 'תיקון עולם', שתקיף 20 אלף תלמידים ותכלול כתיבת אמנה חברתית, סדנאות והתנדבות. שר החינוך כבר הבטיח, ווורצמן מקווה ששניהם ישלבו ידיים כדי לשנות את יחס החברה לאדם השונה עוד אצל הילדים.

וורצמן לא בטוח שסיים עם הפרק הפוליטי בחייו, אבל בינתיים הוא כאן, וכמו כל אחד שנפגש עם המקום הזה, הוא מרגיש שמשהו בו השתנה. "קודם כול זה מקום שנותן פרופורציות על החיים. להודות על כל דבר שאתה עושה ופועל. פרט לכך הוא נותן לך הבנה עמוקה שכל אדם נברא בצלם אלוקים, וכל אדם ראוי לאהבה ולחמלה". הרבה חברי כנסת ושרים כבר היו כאן. חלקם דמעו, אחרים לחצו יד חמה והבטיחו הבטחות שבדרך כלל מומשו. וורצמן, מבחינתו, היה מביא את כל 120 הנבחרים לכאן ביום השבעתם לתפקידם החדש. "אנשים שמקבלים החלטות וצריכים להביע עמדות, טוב שתהיה בהם את החמלה הבסיסית והראייה האנושית, את ההבנה שיש דברים שכל בני האדם שותפים בהם. מכאן לקבל את ההחלטות זה כבר משהו אחר".

חלק מהמטופלים עושים התקדמות מרשימה ביכולת התפקוד. ילדה בעל"ה נגב
חלק מהמטופלים עושים התקדמות מרשימה ביכולת התפקוד. ילדה בעל"ה נגבצילום: רועי משען

עמותת על"ה: ההורים שהקימו בית חם לילדים

עמותת על"ה הוקמה לפני 34 שנים על ידי הורים לילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, המשולבת עם מורכבות רפואית. מטרת ההורים המקימים הייתה למצוא בית חם, מקצועי ואוהב לילדיהם. כיום על"ה היא רשת המרכזים הגדולה בישראל בתחום, ומנוהלת בידי הרב יהודה מרמורשטיין.

במרכזי על"ה מתגוררים 800 דיירי קבע, והיא מספקת טיפולי שיקום לעוד אלפי תינוקות, ילדים ומבוגרים.

הגישה שמיושמת בעל"ה נגב, של פעילות משותפת לציבור הרחב ולדיירי המרכז, היא חלק מתפיסת העולם של על"ה הדואגת לשלב את דיירי כל המרכזים במפגשים, בהצגות, בקונצרטים מתאימים ובפעילויות נוספות. הדיירים וגם הציבור הרחב נהנים מכך.