רחל סבוראי ז"ל והמסע לפטרה

כמחווה לאשת הפלמ"ח רחל סבוראי שהלכה לעולמה אנו מביאים שוב את פרקי הראיון בו סיפרה על מסעה עם מאיר הר ציון לפטרה. יהי זכרה ברוך.

שמעון כהן , י"ח בניסן תשע"ו

רחל סבוראי
רחל סבוראי
צילום: יוטיוב - בית ספר שדה כפר עציון
לפני כשנתיים הבאנו בערוץ 7 ראיון ארוך ומקיף בו סיפרה רחל סבוראי על המסע הרגלי לפטרה יחד עם הלוחם האגדי מאר הר ציון.

אתמול נפטרה רחל בגיל 90 ואנו מביאים כאן בשנית ובמרוכז את כל פרקי השיחה עמה.

פרק ראשון: כך נולד הרעיון לצאת עם מאיר לפטרה

היכרותה הראשונית של סבוראי עם הר ציון הייתה בעין חרוד, הקיבוץ בו גדלה ובו הייתה חברה. היא עצמה כבר הייתה אחרי גיוס לפלמ"ח כאשר הר ציון הגיע עם אביו לקיבוץ כילד בן 13 לערך. סבוראי מספרת כי הר ציון ועוד שלושה מחבריו הפכו לקבוצה סביב הטיפול והטיפוח בבעלי חיים. זאת מאחר וקליטתם בקבוצת בני גילם, ילדי הקיבוץ, לא הייתה קלה.

חבורתו של הר ציון הקימה מעין פינת חי מלול נטוש ולה קראו 'האחוזה', שם שלימים שימש את הר ציון בקריאת ביתו 'אחוזת שושנה' על שם אחותו המנוחה שנרצחה בידי פורעים בדואים.



טוען....

כמי שבעברה הייתה אחראית בבית הספר על פינת החי מצאו הר ציון וחבריו בסבוראי אוזן קשבת ומייעצת בדרכי הטיפול בבעלי החיים שאספו.

מאיר הר ציון וחבריו טיפחו אוסף מיוחד – אוסף ביצי ציפורים שאותם לקחו ממקומות שונים. סבוראי מספרת שלמשימת האיסוף היו יוצאים בלילות לא פעם לאחר שנועצו בה באשר למקום שבו ניתן למצוא קן ציפור כזו או אחרת. סבוראי עצמה אינה יודעת אם לא נטלו לא פעם את הביצה האחרונה בקן...

לחיפושי הביצים בלילות היה מאיר יוצא מבלי ליידע את אביו שעימו היה חי לאחר פרידתו מאמו של מאיר הקטן. האם התגוררה עם אחיותיו של מאיר בבית אלפא ומאיר ידע לטשטש את היעלמויותיו הליליות מהבית.

במקביל לקשר הזה סביב עלי החיים נקשרה החבורה הצעירה לסבוראי גם בשל היותם טיילים מושבעים. סבוראי סיפרה להם על טיוליה שבהם השתתפה במסגרות שונות והם סיפרו על טיולי בית הספר.

באחד הימים, מספרת סבוראי, ביקש הר ציון מסבוראי את האקדח שהיה ברשותה. "הוא נשבע לי שלא ישתמש בו אבל הפיח שנותר על האקדח העיד שהוא לא עמד בשבועה", היא מספרת.

את טיוליה שלה נהגה סבוראי לקיים עם שתי חברות טובות מימי הפלמ"ח – אביבה רבינוביץ/ שלימים הייתה למדענית של החברה להגנת הטבע וגילה מכפר יהושע שנהרגה באופן בלתי ברור. "היינו ברמת רחל חברות טובות. התיידדנו בשנת 45', ידידות מאוד קרובה, ידידות של שיחות ארוכות וטיולים".

כדי לצאת לטיוליהן היו צריכות הצעירות לקבל את אישור מפקדיהן בפלמ"ח כחלק ממחויבותן לארגון. סבוראי מספרת שהבנים מיעטו לצאת לטיולים, "הם היו עצלנים יותר מאיתנו ורצו לשמוע קונצרטים ברדיו. הם אמרו שאם נביא איתנו את הרדיו אז הם יצטרפו".

בין טיולי הימים ההם נזכרת סבוראי בטיול אחד לגוש עציון, טיול שאת לקחו הפנימה שנים אחר כך. בטיול זה התפזרה הקבוצה המטיילת עד שלפתע מצאה את עצמה כבמרכזה ניצב ערבי עם רובה. הלקח היה ברור: לא עוזבים את הקבוצה ולא מתפזרים.

בימי הטיולים ההם "היו הרבה טיולי מגירה", מספרת סבוראי על טיולים שאותם תכננו אך לא יכלו להגשים בשל המציאות הביטחונית. "תכננו שכאשר נהיה עצמאיות נלך לשם. אחד הטיולים היה לכיפת הסלע. נתחפש לערביות ונלך לשם. אחד מסיורי המגירה הללו היה לפטרה. שם נזרע החלום להגיע אל היעד הנכסף.

"בחור אחד סיפר על פטרה שנמצאת מעבר להרים ולמדבר וחשבנו שפעם נתחפש לערבים, ניקח חמורים ונלך לשם לטיול. שמו של הבחור ההוא היה אהרל'ה ווקס. לימים הוא החליף את שמו והיה לאיש צבא''.

על פטרה שמעבר לגבול למדו סבוראי וחבריה גם מכתביו של משה מוסנזון שכתב לבתו שבקיבוץ על המקום לאחר שהתגייס לצבא הבריטי. "הטילו לשם הפך לאיזה חלום שישנו בתודעה".

בתקופה זו ממשיכה החבורה לטייל ולטייל טוב. הטיולים הפכו לחלק מחייהם ואיתם הרצון להכיר כל פינה בארץ. את האהבה לנופי הארץ רכשה החבורה בין השאר בטיוליו של המורה משה כרמי מעין חרוד שהוביל את הטיולים השנתיים בהם נהג להעלות את התלמידים לפסגות ולהכיר להם כל ציפור וכל צמח, "הוא הדביק בכך את בני עין חרוד", מספרת סבוראי ומתארת את דמותו כמי שידע להתחבב גם על ערביי הסביבה, מכיר את ניבי השפה השונים ובכך כובש את ליבם.

תוך כדי תקופת הטיולים נולדה מדינת ישראל ואיתה נפתחו עבור הצעירים נופיה של הארץ לטיולים. מקומות שהיו סגורים עבורם הפכו מסלולי טיולים מותרים. תמה התקופה שבה היציאה מעין חרוד הייתה תלויה במציאות הביטחונית, "בשנות השקט הילדים יצאו אל הגלבוע אבל אם אין מצב שקט אסור היה לצאת מהגדר של עין חרוד. היינו נתונים במשטר ברור לגמרי".

עם פתיחתם של נופים חדשים לטיולים יצאה החבורה לטיולים בכל פינה מותרת אך בשלב כלשהו התחושה הייתה שהכירו את כל מה שמצידו האחד של הגבול וכעת נותר לערוך היכרות עם מה שמעבר לגדר. עבור סבוראי וחבריה הגבול לא היה ברור בתודעה, "לא נולדנו עם ההגבלות הללו. גדלנו בתודעת ארץ ישראל השלמה. במאורעות 30' משה כרמי נתפס עם קבוצת טיילים בעבר הירדן המזרחי. הוא היה מסביר לנו גם על גבעות הגולן. על עמק דותן שמענו כשהיינו בגלבוע".



טוען....

פרק שני: ללא מפות

"לא הפנמנו עדיין שארץ ישראל נגזרה. שימו לב להמנון הפלמ"ח שמדבר על 'ממטולה עד הנגב, מהים עד המדבר', כך ראינו את ארץ ישראל. ללא גבולות ובאופן טבעי הטיילות הייתה קודם בתחומי הגבולות ולאחר מכן באופן טבעי לאחר מכן החלו הטיולים בחוץ. לא אנחנו לבדנו דיברנו על פטרה".

סבוראי מספרת על התגובות שקיבלה לימים לאחר המסע של ושל הר ציון לפטרה מטיילים שונים שסיפרו על רצונם לשחזר את המסע שלהם ולצאת לפטרה.

"עם השחרור נסעתי עם חברה לטיול. בעוונותיי הרבים נסעתי לאילת ולא לליטני שאז יכולתי לראות אותו ולא הבנתי שאילת תישאר בידינו והליטני לא. באחת התחנות מצביעים חברים בני עין חרוד מזרחה ואומרים ששם פטרה. זה חלום שהיה קודם והנה מתאפשר מימושו".

באותם ימים, מספרת סבוראי, כינתה את פטרה כסלע אדום למרות שלימם התברר לה מלימודיה שפטרה אינה סע אדום אלא בירת הנבטים ואדום שכנה דרומה למואב וסאלע נמצאת מזרחה ולמרגלות הכפר הנטוש סאלע מצויה תבלית של נבונאיד, מלך בבל האחרון.

סבוראי מציינת כי גם הנביא עובדיה מתאר את המקום בספרו וקובע כי נבונאיד אמנם קבע את עצמו בסלע אך הוא, עובדיה, יוריד אותו משם.

"יום אחד, בעין חרוד לאחר שמאיר התגייס, מישהו מספר לי שמאיר יצא לטיול עם בן כיתתו מרמת רחל לעין גדי. הטיול הזה נראה היה לי מסוכן מאוד כי חצו בו פעמיים את הגבול והיה נראה לי כטיול לא נבון כי מה יש שם לראות? שאלתי אותו אם זה נכון, למה טיילת לשם? זה גם מסוכן וגם אין בו ייחוד טיילי לפי הרגשתי.

''אמר לי מאיר תשובה מדהימה מבחור צעיר שרק התגייס ומבלה במשפטים כי לא הלך עם כומתה מתאימה: 'פעם אני אוליך שם צבא'. שאלתי אותו מה דעתו שנלך לפטרה והוא הסכים. שאלתי אותו מתי והוא השיב 'ברגילה הבאה' וכך קרה".

סבוראי אינה מספרת על התכנית לאיש וכאחראית על הרפת היא מבקשת אישור לטיול בן שלושה ימים יחד עם מאיר. "יכולתי לבדות מסלול כי הכרתי את המסלולים מהעבר". החופשה הרגילה מגיעה מהר מאוד וסבוראי הספיקה קודם לכך לקרוא רק את הפרק מספרו של יוסף ורסלבסקי על המסע לפטרה, קריאה שתסייע לה במסע עצמו. "את וילנאי לא הספקתי לקרוא", היא מספרת.

ההכנות למסע הסתכמו במזון למספר ימים ולא מעבר לכך. "לא היו לנו מפות. אני שואלת את עצמי מדוע לא השקענו במפות. אני חשובת שלא היה לנו מקור למפות ולא חשבנו על כך מספיק. המפות שהיו ברשותנו הן מפות של מאה אלף עד הערבה ומפות של מאתיים וחמישים אלף שאינן מפות טיולים. לא השקעתי מחשבה בכך. לא חשבנו לעצור את הטיול עד שיהיו לנו מפות".

השניים יוצאים לדרך אותה תיאר מאיר הר ציון עצמו מיד אחרי הטיול במחברותיו וסבוראי כתבה כעבור זמן רב יותר. "יצאנו בבוקר לתל אביב באוטובוס, מתל אביב נסענו דרומה לבאר שבע. התאריך היה הראשון במאי ואחד המפעלים הוציא את פועליו לטיול כדי שלא ישתתפו בהפגנות".

עם טיול הפועלים מגיעים השניים למעלה עקרבים וליד סלע 'הצפרדע' הם מכינים לעצמם ארוחת ערב "פתאום מגיעות שלוש משאיות מהכפר עין חוסוב. מאיר רץ לשאול את הנהג והוא אומר לו שיש מחר בבוקר יציאה מעין חוסוב לטיולים דרומה. אנחנו אורזים את חפצינו והולכים לעין חוסוב. זה שמונה עשר קילומטר של הליכה. אנחנו הולכים בצעד מהיר. אנחנו מתמקמים".

בבוקר קמים סבוראי והר ציון בשער המקום ופוגשים את קבוצות המטיילים היוצאות. אחת הקבוצות מצרפת את השניים לנסיעה עד באר מנוחה, שם שירתה אחותה של סבוראי, "באר מנוחה הייתה מיוחדת. היה לה מפקד שקראו לו 'דני הר הבית' או 'דני בית המקדש' בחור מלח"י שהודיע שיעלה מהדרום רק כאשר יבנה בית המקדש. הוא החזיק את המקום נפלא, מסודר והגון.

''נתנו לנו שם חדר. סיפרנו להם שאנחנו יוצאים לטיול מערבה. יכולתי להתוות מסלול בלי קושי כי הכרתי את המקומות. הלכנו לנוח עד שעות הערב. עם אור אחרון יצאנו לראות את השטח מזרחה. הספקנו לראות נקודה אחת שיכולה לעזור לנו, איזה הר מיוחד שנמצא במזרח וצורתו כמו חרוט וחזרנו כדי לחכות לחושך".

לאחר שהחשיכה יורדת, השניים יוצאים מבלי שאיש רואה אותם. "ארגנו את החפצים בצורה שתהיה מאוד שקטה, שגם קופסת גפרורים לא תעשה רעש. התכנית הייתה פשוטה, הולכים מזרחה, מוצאים את השביל הרומאי, בלילה הזה עולים עד פטרה, מתמקמים בשוליה ובשעות אחר הצהרים נצא לראות".

השניים יוצאים בהליכה מהירה ושקטה "שנינו שותקים לחלוטין, עברנו את הערבה ללא שום מאורע. חשבנו שאנחנו מול השביל שאותו חיפשנו. ראינו שרידים של בדואים אבל מאיר התכופף לראות וראה שאלו גללים ישנים. חצינו מזרחה מהר מאוד ורק אחרי הרבה מאוד זמן הבנו שאנחנו לא בשביל הנכון.

''אחרי הליכה ארוכה מאוד פתאום הואדי פנה דרומה. זה לא היה צריך לקרות. התחלנו לחשוש שטעינו. פתחנו את המפה של המאתיים וחמישים אלף, הדלקנו אור והבנו שאנחנו בואדי אחר לגמרי. הלכנו מהר מהר ככל יכולתנו מערבה ועם אור ראשון חזרנו למקום יציאתנו, טיפסנו על צלע ההר למצוא מקום מסתור כדי שלא נהיה נראים. מצאנו איזו מערה.

''מולנו זיהינו ללא קושי את גגות באר מנוחה. היה לנו ברור שאנחנו באיחור עצום. היה לנו ידוע שלקחנו לעצמנו רק שתי ארוחות מתוך הנחה שנגיע בלילה הראשון לפטרה, נהיה שם עד הערב ונחזור. הבנו מיד שאין לנו אוכל. לקחנו סנדוויץ', נחנו".

"בסביבות הצהרים מאיר עלה להתמצא על ההר. הוא לא חזר מיד ואני הלכתי בעקבותיו ולא מצאתי אותו על הפסגה. נורא נבהלתי. חשבתי שמאיר טעה. מה אני עושה. נזכרתי בסיפור מגוש עציון", מספרת סבוראי ומזכירה את האירוע בו בנערותה טיילה באזור גוש עציון ולאחר התפזרות הקבוצה גילו חבריה שבמרכזם ניצב ערבי עם נשק בידו.

"נעמדתי על פסגת ההר, מה שאסור לעשות. עמדתי כמה שיכולתי וכשנגמר לי הכוח ירדתי למקום שבו ישבתי ושם מאיר פוגש אותי בצהלה ושואל 'איפה היית?'. אמרתי לו 'מאיר, עד פעם זה לא קורה לנו. אתה לא הולך בנפרד ממני'. 'מה הבעיות'.

''אמרתי לו 'מאיר, הנשק אצל אחד מאיתנו והמפות אצל השני. עוד פעם זה לא קורה לנו' ואז הוא הבטיח לי. התברר שכשהוא נעלם נדמה היה לו שהוא מוצא את הדרך להמשיך אז הוא הלך לבדוק אותה".

 



טוען....

פרק שלישי: עם הר ציון לפטרה ובחזרה

לאחר הטעות הראשונה שהאריכה את דרכם של סבוראי והר ציון ועיכבה אותם ביממה השניים ממשיכים. "היה שם גב ענקי שמחזיק מים כמה חודשים ומגיעים אליו מכל הסביבה. ירדנו אליו בקלות, שתינו הרבה מים, אבל כשיצאנו ממנו ראינו שאין שום דרך. הלכנו צפונה, עלינו פסגה וירדנו פסגה, עלינו וירדנו, ניסינו להתמצא במפה.

''אחרי הפסגה השנייה הגענו למקום שבו היה השביל הרומאי שאותו היינו צריכים למצוא, שביל שחוצה ישוב ערבי נטוש. אמרנו לעצמנו שאסור לאבד את השביל הזה. נשארנו ללון בחשיכה עד שיעלה הירח. מים לא חסרו לנו. בצד הדרך היה גב גדול. כשעלה הירח הערתי את מאיר. תמיד הייתי המתעוררת הראשונה, גם בגלל גיל וחרדות והבנה קצת יותר ממנו עד כמה אנחנו בסכנה".

השניים יצאו להמשך הדרך על השביל הרומאי שעולה אל הפסגה בה ראו ערימה קטנה שנראתה לסבוראי כנקודת ציון למטיילים לסימון הדרך מערבה. לימים התברר לה שמדובר היה במלכודת נמרים. "משם הדרך נפתחה לנו ובכל מקום הייתה לנו אשליה שהנה הנה אנחנו כבר מגיעים. אנחנו הולכים מהר ולצידנו שטחי עיבוד וגדרות. הלכנו מזרחה עד שמולנו ראינו מחסום יפה מאבן".

בנקודה זו החליט מאיר לפנות דרומה. סבוראי מציינת כי מאיר הוא שהוביל את המסע על אף שהיה צעיר בהרבה מסבוראי. בנקודה זו חשבה סבוראי שמאיר טועה אך הלכה בעקבותיו, "הלכנו מהר עד שפתאום שמענו נביחה של כלבים של בדואים. מאהל קרוב מאוד. חזרנו חזרה ואז אמרתי לו שאני חושבת שטעינו. חזרנו חזרה למקום שבו נחנו ויצאנו חזרה לדרך".

השניים עוברים בשביל פתלתל בנוף שנראה כמו ציור, "חול נובי יפהפה שלא רואים בשום מקום". הדרך נמשכת מזרחה כשלפתע הם פוגשים אפעה "שמשום מה אני לא זוכרת אם הרגנו אותו או לא". סבוראי והר ציון פונים צפונה לעלייה קשה שאותה מאיר עושה במהירות ומדרבן את סבוראי להתקדם במהירות כמותו.

השניים מגיעים למערה שעל קירותיה ציורים עתיקים יפהפיים. לאחר עיכוב קל במערה הם ממשיכים כשמאיר שועט עד לפסגה. במרחק של שני קילומטרים מהם הם רואים את פטרה וכעת כל שנותר הוא לרדת מהפסגה ולהמשיך בחורשת הערערים הנדירים שהיו במקום. ציפורים מצייצות ומים מפכים בגבים שמסביב.

השניים חוצים את השטח הפתוח כשעדר בדואי עובר על פניהם. הם משחזרים את האמור בפרק הרלוונטי בספרו של ברסלבסקי המספר על השבט הבדואי שבמקום שלהערכתו הם שרידי השבט הבדואי שנותר מתקופת מוחמד ומשמר מנהגים יהודים מסוימים. סבוראי והר ציון מסתתרים בתוך שיח עד שהעדר עובר ולאחר מכן, סמוך לשעה עשר, הם נכנסים לאגן פטרה.

"פטרה הוא שטח שטוח, אגן שמצידו המזרחי והמערבי יש קיר תלול של חול נובי מדהים ומצידו הדרומי ירידה שאין קושי לעבור אותה. הלכנו בשטח הזה, נכנסנו לאגן של פטרה, אנחנו רואים על הקירות את המונומנטים שמאות מהם ישנם במקום.

''ליד המאות הללו יש מאות אלפי מונומנטים קטנטנים שהוכנו כנראה על ידי פשוטי הכפר וילדים. עלינו לגבעה קטנה ובדרך לעליה אליה ראינו עקבות של נעל ספורט, כינינו את הדורך 'התייר הצרפתי שלנו' והמשכנו בעקבותיו".

סבוראי זוכרת את האמור בספרו של ברסלבסקי ומצפה לבאות, "ידעתי לאן אני מוליכה. אם נלך הלאה נראה את המונומנט הכי יפה של פטרה. הלכנו גלוי ופתאום שמענו מהמערה שעל ידינו קול שנשמע היה כמו ציפור אבל הבנו שזו בדואית שמדברת עם הילד שלה. ברחנו לאחור.

''התברר שליד המערה ראינו משמר ירדני של שישה אנשים. רצנו אחורנית כמאה מטרים, התמקמנו בצלע הקלחת. השטח דומה לזה שבעבדת, צלע שכולה בתים היסטוריים שבעבר התגוררו בהם. התמקמנו באחד הבתים הללו וחיכינו לחשיכה, הזמן שבו המשמרות חוזרים לכפר הסמוך, כפי שכתב ברסלבסקי".

לאחר שהמשמרות חולפים השניים ממשיכים בדרכם כשבראשה של סבוראי מהדהדים תיאוריו של ברסלבסקי המספר על מזבח שנמצא בפסגה ואותו היא מבקשת למצוא. השניים עולים על שבילים ובדרך העולה מצאו שוב את פסיעותיו של 'התייר הצרפתי שלנו'.

"עלינו לפסגת הגבעה ומצאנו את המזבח. זה מקום מדהים", היא אומרת וממליצה לכל מי שיגיע למקום לחפש את המזבח וממנו לצפות אל הסביבה ואל הכפר הסמוך.

"אנחנו מביטים, סופגים את הסביבה ככל שאפשר ואז פונים ללכת. אני רוצה לראות את המקום ידוע ביותר בפטרה, היפה מכל המונומנטים של פטרה. אני יודעת איפה לחפש אותו. אנחנו יורדים בתחושה שהשטח שלנו. המשמרות לסברתנו בכפר ואנחנו בתחושה משוחררת לגמרי.

''בדרך אנחנו רואים שני עמודים אדירי ממדים שמזכירים עמודים במצרים עומדים בשטח. משם אנחנו יורדים אל השביל. הגענו אל המראה המופלא. עמדנו והסתכלנו. היה לנו זמן לפענח את הפרטים ולהתפעל מהיופי המדהים ולשאול את עצמנו איך בני אדם הצליחו לבנות מבנה אדיר שכזה".

השניים מתקדמים במגמה להגיע אל האמפיתיאטרון של פטרה. הם רצים לכיוונו. מתבוננים וסופגים מהמראה, "פיענחנו לעצמנו את מה שראינו ותיאמנו עם מה שברסלבסקי כתב ורצנו חזרה לעין פרעון. הגענו לשם כשעוד אור. המקום הזה נמצא לפתח ואדי תלול שמחבר את הכפר עם פטרה וגובה קירותיו עשרות מטרים.

''הולכים שם כמו בתוך מנהרה ומרימים את העיניים רחוק כדי לראות את השמים. הבנתי שאנחנו מסתכנים כי במקום הזה אם יעבור בדואי כמעט ולא יהיה מקום להסתתר. רצנו פנימה עד חצי הדרך אל הכפר. ישבנו לחכות לחשיכה למרגלות עין פרעון ומסתבר שהמשמרות לא קראו טוב את ברסלבסקי וראינו אותם יושבים שם ליד מדורה.

''מהפתח המערבי של אגן פטרה ראינו בדואי יוצא עם לפיד בידיו והוא צועק. הם הבחינו שאנחנו שם. נשארנו במצב שבו לא ניתן גם לחזור אל הדרך שממנה באנו כי בינינו לבין הדרך נמצא המשמר כשלפנינו הבדואי".

סבוראי והר ציון יוצאים צפונה ומגששים בלילה נטול כוכבים וירח כשלא ברור להם אם הם מתקדמים או נעים במעגל. לאחר שניקו את הנשק מהעפר התפוגג האובך וכוכב הצפון נגלה אליהם. הם יוצאים החוצה ורוצים להדליק אור כדי לעיין במפה אבל אז עוברים לצידם שני בדואים חמושים על חמורים. סבוראי והר ציון מחליטים לוותר על הדלקת הנר ולאחר שהבדואים חולפים הם יוצאים בתחושה טובה מערבה באמונה שעוד הלילה יחצו את הגבול אל הערבה.

המתלול קשה ומסולע גם עבור שני טיילים מנוסים כמותם, "היינו מבוהלים כי אם נצטרך לעלות את כל הדרך זו דרך ארוכה מאוד". השניים מחליטים לדבוק בעיקרון של 'ולבוקר רינה' ולהמתין לאור ראשון. הם פורסים שרי שינה על משטח סלעי אלכסוני ומעט מפחיד וישנים שם עד לבוקר בו סבוראי מתעוררת ראשונה ושומעת את שריקת הטירסטרמית המעידה על מים קרובים.

השניים ממשיכים לרדת מתוך תחושת ביטחון. הם מגיעים לאחד הנחלים היורדים מאפיק פטרה. הם מביטים אל המתלול שאותו ירדו, מתלול של ארבע מאות מטרים והתחושה נהדרת. הם רצים מערבה ומתלול הואדי הופך להיות פתוח יותר ולצידם תעלת מים עתיקה כשהתחושה היא ש'עוד מעט מגיעים הביתה'.

אלא ש"פתאום התברר שלא היינו זהירים ולידינו בדואי. אנחנו לא מסתכלים מי הוא ובריצה חוזרים מזרחה אל הואדי, מתמקמים בצידו ומסתתרים. ישבתי במקום אחר ממאיר וכעבור זמן מה בדואי עם נשק נכנס לוואדי מצידו השני. הוא עובר, מסתכל לכל הכיוונים וקורא קריאה של שם מסוים, ככל הנראה חבר שלו שנמצא בפנים. הוא נכנס, יוצא, נכנס וחוזר.

''אחרי הרבה זמן היה שקט. אמרתי למאיר 'מה אתה אומר?' הוא אומר 'כלום. אז היה אחד והוא הלך'. מחכים לחושך ובחושך יורדים לואדי וממשיכים ללכת לערבה. יצאנו אל שדה התירס שבו ראינו את הערבי, המשכנו מערבה ולא רחוק משם ראינו אור.

''התווכחנו אם זו גחלילית או מאהל בדואי. בכל הלילות שעברנו שם מזג האוויר היה נעים. בהליכה חזרה הייתה מולנו סופה. היינו עייפים ורעבים. שארית הסנדביצ'ים שלנו נגמרו, אבל אנחנו הולכים הביתה, אבל פתאום התברר לנו שהלכנו מזרחה...".

באפיסת כוחות משנים השניים את כיוון ההליכה ו"בכוחות אחרונים אנחנו עולים עליה והולכים על ארבע ועולים ולדרך אין סוף, ואז לפתע הרגשנו שעל הדרך יש סימני רכב ישראליים ואנחנו מגיעים אל שלט של מדינת ישראל, כמדומני לשכת המים, אנחנו מתיישבים ובפעם הראשונה מאז תחילת הדרך אנחנו מדברים בינינו".

את סיפורה חותמת סבוראי בציון דאגתו הגדולה של אביה בימי המסע ההם. הסתבר כי היא אמנם לא סיפרה לאיש על המסע המתקרב אבל מאיר דווקא סיפר לחבר וזה סיפר לאחותה ואביה "ישב בדאגה עצומה בתל אביב והתלבטו אם להודיע למשטרה".