לעזוב הכל? אני?
לעזוב הכל? אני?צילום: שאטרסטוק

אני כותבת את הטור הזה על החוף באילת. שעתי קצובה, כי בעוד זמן קצר תיגמר למחשב הסוללה והוא פשוט יכבה. גם הסוללה שלי כמעט נגמרה, לכן אני פה.

השבוע אחת המורות אמרה בחדר המורים שהיא כבר לא יכולה יותר. היא עסוקה עד מעל הראש בעבודה, עם הילדים בבית, עם ההורים שמתבגרים ועם אלף ואחת מטלות אחרות - עד שהיא מרגישה שהיא פשוט נחנקת.

"אז תיקחי חופש", אמרתי לה.

"אני לא יכולה", היא הזדעזעה, "ומה יהיה עם העבודה? ומה יהיה עם הבית? מי יטפל בכל הדברים?!"

כבת לאימא שגדלה בקיבוץ, אני מכירה היטב את הדבקות במעשה ובעבודה. קשה מאוד להוציא את אמי משלוותה, וכשאנחנו רוצים קצת להתעלל בה אנחנו מציעים לה לצאת לחופשה בבית מלון. "אוי ואבוי!" היא אומרת, "זה רק מה שחסר לי!". אין דבר נורא מזה בעיניה.

שנים רבות לא היו לנו ספות בבית "כי הן רק גורמות לבזבוז זמן", ו"אם את עייפה תנוחי במיטה". כשהלכנו סופסוף לקנות ספות, לאחר שכנועים והפצרות רבות, כולנו ישבנו על הספות בחנות בחגיגיות ובהתרגשות כדי לבדוק האם הן נוחות לישיבה. לעומתנו, אימא שלי עברה מספה לספה ובדקה מאיזו ספה הכי נוח לקום - וכך נבחרו הספות המתאימות.

אימא שלי באמת יכולה לעבוד בלי סוף בלי להתעייף. אני מאוד מעריכה את התכונה הזאת, ושאפתי לדבוק במידותיה, אבל העניין הוא שיש לי גם אבא.

אבא הוא אמן. אצלו החופש הוא דבר בסיסי וכמעט יומיומי, אבל הוא לא צריך לצאת לבית מלון בשביל זה. הוא מסוגל לשבת באמצע היום בחדר העבודה שלו, ופשוט להיות בחופש. גם את התכונה הזאת אני מאוד מעריכה.

במשך שנים נקרעתי בין הרצון להיות "סופר מושלמת" שיכולה לעבוד בלי סוף ובלי להתעייף, ובין הצורך להשתחרר ולחפוש.

בתחילת דרכי בהוראה ובמוזיקה עבדתי חמישה ימים בשבוע בשני בתי ספר שונים, ועוד יומיים אחר הצהריים במועדונית. בערבים ובחופשות נסעתי להופיע בפני קהל, והייתי מקימה ומפרקת את ציוד ההגברה ועושה סאונד לעצמי תוך כדי שירה ונגינה. לא ראיתי דרך אחרת, ואפילו הייתי קצת גאה בעצמי על היכולת הזאת להיות "סוס עבודה".

האמת שלפעמים הרגשתי תחושת חנק, אבל חשבתי שעליי לעבוד על עצמי יותר כדי שזה יחלוף, והמשכתי לחיות במרוץ תמידי.

לפני כמה שנים חוויתי משבר גדול בחיים. למשבר היו סיבות משלו, והייתה לו הצדקה אמיתית שלכאורה לא הייתה קשורה לשעות העבודה או לצורת החיים הלוחצת. אבל הוא חייב אותי לעצור ולקחת בבת אחת חופש ממה שעשיתי.

וראו זה פלא. חוץ ממני, שום דבר לא התמוטט סביבי. המנהלות מצאו מורות שימלאו את מקומי, מטלות אחרות נעשו על ידי אנשים אחרים ואני לקחתי צעד אחורה.

הבנתי ששילמתי מחיר גבוה בניסיון לרצות את כולם: את המנהלות, את הצוות, את החברות, את המשפחה, את הקהל, את מזמיני ההופעות, את הנגניות - אבל רק לבן אדם אחד שכחתי לדאוג. הבן אדם הזה הוא אני.

מאז אני משתדלת להפוך את הפירמידה ולהגיד לעצמי: קודם כול את!

קודם כול את, לא בגלל שאת הכי חשובה או שרצונותייך עדיפים על רצונותיהם של אחרים, אלא משום שכדי להיות מסוגלת לעשות הכול חשוב שקודם כול יהיה לך טוב, והטוב הזה ישפיע על המערכת מסביבך.

במחשבה שאני כול יכולה ושהכול תלוי בי יש גם קצת גאווה. אני רק בן אדם, וכמו כל מכשיר יש לי הוראות הפעלה ועליי ללמוד להקשיב להן.

אבל לפעמים קשה לעשות את הסוויץ'. ייסורי המצפון שואלים: אבל מה עם הפרנסה? ומה עם המחויבויות האחרות? פשוט תביטי להם בעיניים ותשאלי בחזרה: ומה איתי?!

החופש לא חייב להיות באילת, והוא לא חייב להיות כמה ימים. הוא יכול להיות הגעה באיחור של שעה לעבודה בבוקר, שינה של צהריים או כוס קפה עם חברה לפנות ערב. חופש הוא לא רק עניין של יכולה או לא יכולה, חופש זה גם עניין של בחירה והחלטה.

ולכל הקוראות שמצקצקות בלשונן ואומרות: "נו, היא הרי יכולה להרשות לעצמה חופש. אבל אני?!" - אני בהחלט מוכנה לשאת בעול ולהתנדב ולצאת לחופש במקומכן.

הנה, המחשב מאותת לי שכבר נגמרת לו הסוללה. אני לא מתווכחת ולא נלחמת. אני סוגרת, והולכת להטעין מחדש.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי לחצי כאן