גם הדובי שרד את התופת
גם הדובי שרד את התופתצילום ארכיון: רויטרס

משה סלומון, ניצול שואה בן 79 מכפר סבא, היה ילד בן 6 באתונה כשנאלץ לברוח עם משפחתו מאימת הצורר הנאצי.

במהלך שנות הבריחה הוא לא עזב את הדובי ''יומבו'' והעביר אותו לילדיו ולאחר מכן גם לנכדיו.

את סיפורו של הדובי ונס ההצלה של המשפחה, סיפר משה לערוץ 7. "ב-1943 אני ומשפחתי שהינו באתונה, כולם שמעו מה קרה בסלוניקי וידענו שהגרמנים עומדים להגיע לאתונה. המזל שלנו היה שראש הכנסייה מונה בדיוק לשר הפנים, ונתן הוראה שכל יהודי אתונה יכולים לקבל מיד תעודת זהות עם שמות נוצריים, זה מה שעשינו ומיד יצאנו מהבית".

במהלך כל אותה תקופה, נדד משה ומשפחתו תחת זהות בדויה, "הצלחנו לעבור מאתונה לכפרים ביוון וכך במשך שנתיים עברנו מכפר לכפר בתנאים קשים של רעב ופחד. אני זוכר את היום שברחנו, הייתי ילד בן 6 ושאלתי את דודה שלי למה היא עצובה.

"היא אמרה לי שהגרמנים באים ואוספים את כל היהודים ושולחים אותם למחנות השמדה בפולין. לא הבנתי מי זה הגרמנים, למה לוקחים יהודים ומה זה מחנות השמדה ואיפה פולין", תיאר סלומון.

המשפחה נדדה ממקום למקום יחד עם הדובי וגם תרנגולת שסיפקה להם ביצים, "זו היתה תקופה קשה, אמי חשבה ש(אכילת) ביצה ביום תוסיף לבריאות שלי וככה היא נדדה איתנו ממקום למקום. באותה תקופה שגלינו ממקום למקום החבר היחיד שהיה לי זה דובי קטן, קראתי לו "יומבו", הוא ניתן לי כמתנה לפני הבריחה, והוא היה החבר שלי, איתו הייתי משחק, מספר סיפורים והדובי נשאר איתי.

"גם אחרי שעלינו ארצה הדובי עבר לילדים שרצו ללכת לישון איתו. כל דובי אחר לא עניין אותם כמו הדובי הזה והם היו רבים עליו, אני הייתי חייב להציל אותו כי הוא היה כבר די מרוט. מבחינתם זה הדובי של סבא ששרד מהשואה וזה היה הדובי החשוב ביותר".

לפני כשנתיים ביקש משה למסור את הדובי למוזיאון יד ושם, "קראתי לשני הנכדים שלי ואמרתי להם - 'אתם הרי כבר גדולים ולא משחקים עם דובי, אני רוצה להעביר את 'יומבו' ליד ושם'.

"הנכדים שלי לא חשבו פעמיים ואמרו לי 'סבא אתה לא מעביר את 'יומבו' לשום מקום, תשמור אותו עד גיל 120, אנחנו נעביר את 'יומבו' גם לנינים, זה מה שיש לנו מסבא שלנו, ניצול השואה'".

משה שחגג השבוע בר מצווה בכותל יחד עם ניצולי שואה נוספים, לא מצליח להסתיר את התרגשותו, "בגיל הזה כבר מותר לבכות, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, את הילדות שלנו אי אפשר להחזיר, אבל אנחנו מקווים שלכל הפחות מדינת ישראל תסיר את החרפה מאותם ניצולי שואה שחיים בארץ במחסור וחלקם אף ברעב, זו חרפה לכולנו ואת זה עדיין אפשר לתקן".