לא מעט ביקורת הוטחה במשך שנים רבות על עבודתם של אנשי המשטרה יהודית במחנות ובגטאות.
ספר חדש שלמעשה נכתב על ידי אנשי המשטרה היהודית בגטו קובנה, הוא גטו וויליאמפולה, מספר על הלבטים וההתמודדויות של מי שידעו שההיסטוריה תשפוט אותם יותר לשבט מאשר לחסד.
על הספר 'משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה', שוחחנו עם פרופ' דליה עופר, שערכה אותו, אשת המכון ליהדות זמנינו באוניברסיטה העברית וחוקרת השואה מזה שנים רבות.
בראשית דבריה מציינת פרופ' עופר כי הספר שנכתב באידיש על פני למעלה ממאתיים וחמישים עמודי פוליו, נכתב על ידי שוטרים יהודים ולא ידוע במדוייק על ידי מי אם כי "יש כמה אפשרויות לנחש".
"כנראה שהספר נכתב על ידי יותר מאדם אחד, באופן מאוד קפדני עם נתונים מארכיון המשטרה היהודית והגטו, ומתוך מודעות לכך שהם כותבים כשוטרים ועשויים להיחשב כמי שכתב מתוך רצון להצדיק את עצמו".
להערכתה של הפרופ' עופר הספר נכתב מתוך "טעמים יהודיים לאומיים" שכן סיפורה של המשטרה היהודית בקובנה היא סיפורה של היהדות כולה בקובנה.
הספר נכתב מתוך אי ידיעה וסימני שאלה גדולים, הבנה של הכותבים שלא ניתן לסכם את המתרחש, המציאות מתעתעת וחוסר הודאות היא מרכיב מרכזי, "אבל שחשוב שהדורות הבאים יידעו את התולדות הגטו ואת הפרובלמטיקה של המשטרה היהודית".
עופר מציינת כי "הספר נכתב כשנתיים אחרי כיבוש פולין, כאשר הגיעו שמועות על ניצול הכוח של שוטרים יהודים. הם היו מודעים לכל זאת ומבקשים לספר על הפרובלמטיקה הזו".
דרך חשיפתו ושימורו של הספר הזה גם היא סיפור בפני עצמו. "הספר נשמר במשך תקופה ארוכה. במרץ 44' הגרמנים הודיעו ל-120 השוטרים שנותרו בגטו שהם צריכים להופיע במדיהם למסדר. בבוקר ה-28 במרץ הופיעו כל השוטרים למסדר יחד עם הנהגת היהודים. הובילו אותם למקום הרצח של יהודי קובנה ושם רצחו אותם. בזמן שהם התאספו, איקא גרינברג, שעמד בראש המשטרה, חש שמשהו לא טוב קורה, והצליח להעביר הודעה לאחד מאנשי תנועות הנוער שצריך להטמין את החומר", היא מספרת. הצעיר שהבריח את דפי הספר הלך לעולמו לפני כשנה וחצי.
בעקבות הוראתו זו של גרינברג הלכו צעירי המחתרת לביתו, "הם חפרו באדמה והטמינו את החומר שהיה בתוך ארגז. במשך עשרים שנה החומר נשמר שם. לימים ניסו למצוא את החומר ולא מצאו אותו. בשנת 65' דחפור חפר כדי לבנות בניין בקובנה ואז כל החומר אותר. הסובייטים העבירו אותו לארכיון ולא איפשרו לראות אותו אלא רק לחוקרים מטעמם. בשנות השבעים ליטא הפכה לעצמאית ואז חוקרים מערביים שמו ידם על החומר. אחת החוקרות הבריחה את החומר לארץ".
על הגילויים המיוחדים שבספר היא מספרת: "הם מגלים לנו דברים גם ברמה העובדתית וגם סוג של תובנות ויכולת לעמוד לנוכח ההתבלטויות של האנשים, למה עושים זאת. התחושה היא שכאילו מדברים איתם פנים אל פנים. ההרגשה מהחומר הכתוב היא שמדובר באנשים משכילים מאוד. ההנהגה של המשטרה היהודית הייתה מורכבת מחברי תנועות הנוער, חברי בית"ר וחברים אחרים בתנועות הנוער".
בין דפי הספר עולה מורכבות חייהם של השוטרים שרבים מהם ניצלו את מעמדם כדי לסייע לקהילה ממנה יצאו, להעביר למחתרת בגדים ותרופות, להסתיר אנשים ולהבריח אנשים ליערות. על פעילות זו הם לא כתבו מחשש שהדפים יגיעו לידי הגרמנים.
מנגד היו גם מעשים קשים שנאלצו אנשי המשטרה לעשות. "יש עדויות קשות על חובה להוציא להורג אדם שניסה לברוח. אלו דילמות אישיות יהודיות בקנה מידה שקשה מאוד להבין אותם ללא סוג כזה של טקסט".
קולה של פרופ' עופר נשבר כשהיא מקריאה תוך כדי השיחה איתה את נוסח שבועת האמונים של השוטרים היהודים, שבועה בה הם מתחייבים לפעול למען השבט העברי ללא התחשבות בסכנה והיא מסתיימת בשירת 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים', שירה שהדליקה את לבבות מאות יהודים שהצטרפו ושרו עם התזמורת.
"זה מרגש אותי עד היום עד דמעות כי אני עומדת מול האנשים הללו וההתלבטויות שלהם ואני אומרת שזה טקסט נורא ונאדר. יש בו עוצמה בלתי רגילה וסבל ללא שיעור. אנחנו קוראים זאת היום ומרגישים שאנחנו רוצים לתת להם חיבוק וגם לכאוב אליהם. לא כל דבר הוא יפה, מוצלח ונחמד, אבל כל דבר הוא פרי התלבטות אנושית מעמיקה עם נתינת דין וחשבון".
ומה באשר לביקורת שהוטחה על ידי הניצולים בשוטרים? גם פרק זה אינו מועלם מדפי הספר, ופרופ' עופר מציינת כי "כהיסטוריונים אנחנו יודעים שהדבר מאוד מורכב. היו באמת שוטרים שפעלו בצורה איומה, ואחד הדברים האופייניים לקובנה הוא שהם היו קשורים לקהילה בקובנה, ועם זאת הם מספרים על הלשנות, הסגרות, על שוטרים ששתו אלכוהול וביצעו מסיבות חשק ועוד. אין ציור אידיאלי והרמוני". עם זאת היא מעיר ואומרת כי לו היה טקסט שכזה נמצא נחשף ומוכר בשנות החמישים ייתכן והדברים היו מעוררים מחשבות נוספות אצל חלק מהציבור הישראלי של אותם ימים, אם כי יש לזכור שנושאי הביקורת ההיא היו בעיקרם ניצולים שגם אותם יש להבין.
"צריך לזכור את כל המורכבות שהייתה שם ואת המרחק שלנו משם. מה שהיה להם שם ולנו כאן אינם בני השוואה. עלינו לדעת ולומר שבואו נהיה צנועים ובשפל הרוח לנסות להבין את המציאות הזו. גם להאשים אבל גם לקבל ולהבין כמה קשה לנו להיות השופטים".