1. זמן קצר לאחר השואה ונוראותיה החל להתפתח שיח ער בעולם היהודי ובעולם כולו סביב שאלת הלקח שאותו צריך ללמוד ממנה.
ההנחה הבסיסית שעומדת בבסיס השיח הזה היא שגם אם השואה היא אירוע קשה להסבר, בגלל נוראותו ומורכבותו, אין זה פוטר את העולם, ובמיוחד את העם היהודי, מלהפיק לקח ראוי ולנסות ליישם אותו.
עם זאת, שיח ה"לקחים" וה"מסקנות" עלול להביא גם למקומות הזויים, כפי שהיטיב להדגים הרב לורד ג'ונתן זקס, שציין באירוניה שהמסקנה הכי רציונלית לכאורה מהשואה היא נישואי תערובת. אומנם אותנו זה לא יציל, אבל הנכדים אולי כבר יינצלו.
על מנת שלא תיווצר טעות, הטיעון הזה הובא על ידי הרב זקס כחלק מאמירה רחבה הרבה יותר, שמסקנתה היא חיזוק הזהות היהודית, אולם היא נועדה לומר משהו על התוקף של היסקים "רציונליים" בהקשר הזה. ברור שאם לא יהיו בעולם יהודים לא ניתן יהיה לרצוח אותם, אולם ברור גם לכל מי שעיניו בראשו שזו מסקנה הזויה.
הדוגמה הזו היא תמרור אזהרה טוב מפני שטחיות בדרך הסקת המסקנות מהשואה, ועם תמרור האזהרה הזה נתקדם להערה הבאה.
2. לאחר השואה התפתחו כמה תפיסות סביב הלקח המתבקש של העם היהודי מהשואה. אם נכנה אותן בשמות נוכל להגיע לרשימה הבאה: א. נקמה, ב. קיר הברזל (או "לעולם לא עוד"), ג. סולידריות יהודית, ד. הומניזם ומלחמה בגזענות.
קבוצה גדולה של ניצולים סברה שהמעשה החשוב ביותר, זה שיתרום את התרומה המכריעה ביותר למניעת הישנותה של שואה, הוא הנקמה. חוליות של נוקמים פעלו כחלק מ-3 קבוצות עיקריות במחצית השניה של שנות ה-40 וגם לאחריה, וגם המוסד הישראלי בשנותיו הראשונות לקח חלק במאמץ. כחלוף השנים, ובודאי בימינו, הנקמה ברוצחים כבר איננה רלוונטית, ולכן נניח את התפיסה הזו בצד.
תפיסה שנייה, שרווחה ועדיין רווחת מאוד בישראל, היא תפיסת עצם קיומה של מדינת ישראל כמענה לשואה. ההבנה שרק קיומו של מקלט בטוח ליהודים בעולם יבטיח שלעולם לא תתרחש עוד שואה ("לעולם לא עוד"). בזכרונם של אנשי הגישה הזו עדיין צרוב הזיכרון של יהודים מנסים להימלט מאירופה בשנות המלחמה ולא מוצאים ארץ שתהיה מוכנה לקלוט אותם. חלק מהתפיסה הזו קשור גם בהבטחת עוצמתה הביטחונית של ישראל שחייבת להיות מקלט בטוח, ולא סתם מקלט.
תפיסה שלישית היא תפיסת הסולידריות היהודית. תפיסה זו התפתחה מאוד בארצות הברית בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. יהודי ארצות הברית שחשו בושה על מיעוט עשייתם למען אחיהם (פעמים רבות אחים וקרובי משפחה במובן המילולי של המילה) שנותרו במזרח אירופה ונרצחו בשואה, נשבעו לעמוד לצידו של כל יהודי בכל מקום על פני הגלובוס. הביטוי המשמעותי ביותר של התפיסה הזו היה במאבק הבלתי מתפשר של יהודי ארה"ב למען יהודי ברית המועצות. ביטוי אחר הוא התמיכה המאוד קולנית ומשמעותית של יהדות ארה"ב במדינת ישראל במשך למעלה מיובל שנים, שבאה לידי ביטוי גם פוליטית וגם כספית.
התפיסה האחרונה היא התפיסה האוניברסליסטית. הגישה הזו מנסה להפיק לקח אוניברסלי לחלוטין מהשואה, כזה שלכאורה יהיה נכון בכל מקום ובכל זמן. האויב הגדול על פי גישה זו הוא כל גילוי של אפלייה ושנאה גזעית. אם נמגר את הגזענות מן העולם לא יהיו בו יותר מקרים של רצח עם. הגישה הזו התפתחה תחילה בקרב אינטלקטואלים יהודים אירופים בדור שלאחר השואה, ולאט לאט צברה תאוצה בכל העולם וגם בישראל.
מי שהאזין היטב לנאומים אתמול בטקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה יכול היה לשמוע תערובת מאוד מעניינת של התפיסות המובילות כיום, השנייה, השלישית והרביעית.
מי שרואה בכל גילוי גזענות שלב מקדים לפרוץ שואה, רואה שואה בכל מקום. ומי שרואה שואה בכל מקום, למעשה לא רואה שואה בשום מקום
אולם, עיון קצת יותר מעמיק יגלה שיש הבדל משמעותי בין התפיסות הללו - כאשר מנסים לבחון את התוקף שלהן. ברור שאם בשנת 1939 היתה בעולם מדינה יהודית חזקה ובטוחה ניתן היה להציל חלק ניכר מהיהודים שנרצחו בשואה. מדינת היהודים היתה ממלאת אז את תפקידה הראשון, להיות מקלט ליהודים. יתכן שאם היא היתה גם חזקה מבחינה צבאית, היטלר היה חושב עוד כמה פעמים על הרעיון הזה של להשמיד את כל היהודים, לא בטוח שהוא עדיין היה משוכנע שזה רעיון טוב.
לעומת זאת, סולידריות יהודית הדוקה יותר לא בהכרח היתה משנה את המצב בשנות השואה. יתכן שהיא היתה עושה איזה שינוי, יתכן בהחלט גם שלא. מצד שני סולידריות יהודית זה תמיד טוב, אז אם מדביקים את זה גם ללקחי השואה לא בטוח שנגרם מכך איזה שהוא נזק.
לעומת זאת, הלקח האוניברסליסטי גורם נזק, נזק לא קטן. נכון, המפלגה הנאצית היתה גזענית, אבל האמת היא שהמון מפלגות, בכל העולם, היו גזעניות באותה תקופה. האנושות בשנת 2016 אולי קצת פחות גזענית מאשר בשנת 1939, אבל היא בהחלט גזענית. גזענות זה אולי לא יפה ולא נאה, אבל זה חלק מטבע האנושות, גם אם לא מטבע האדם. כדאי להילחם בזה אולי, צריך למתן את הביטויים של זה, אבל זו המציאות. מי שרואה בכל גילוי גזענות שלב מקדים לפרוץ שואה, רואה שואה בכל מקום. ומי שרואה שואה בכל מקום, למעשה לא רואה שואה בשום מקום.
3. אני מאמין שסגן הרמטכ"ל באמת לא התכוון להשוות בינינו ובין גרמניה הנאצית. האלוף יאיר גולן התכוון ללכת בעקבות תפיסת הלקח האוניברסליסטי, ולעשות שימוש בשואה על מנת להסביר מדוע צריך למגר מתוכנו תפיסות של גזענות ושנאת אחרים.
העניין הוא שהכוונה לא משנה, מה שמשנה זו התוצאה, והתוצאה חמורה מאוד. גם אם גולן לא התכוון להשוות, מה שיצא מזה זו השוואה. ואז באופן אבסורדי כלשהו התוצאה של האמירה היא עוד דלק על מדורת שנאת ישראל מודל 2016, שהמוקד שלה הוא מדינת ישראל וזכותה להתקיים.
בשנת 2016 דיבורים על השמדת כל היהודים הם לא "פוליטיקלי קורקט". אולם, שלילת זכותו של העם היהודי למדינה היא רעיון שהולך ותופס תאוצה, בקרב מעגלים שהולכים ומתרחבים. חלק מהדלק המניע את השיח הזה שואב את התשתית הלוגית שלו מהלקח האוניברסליסטי מהשואה. יותר מכך, דווקא בקרב החוגים שהפכו את השיח האוניברסליסטי לדגל, שלילת זכותה של ישראל להתקיים הפכה גם היא לדגל, בסימביוזה מושלמת. הטענה שחוזרת ונשמעת, דווקא בחוגים הללו, היא שהיהודים הפכו את עורם ושינו תפקיד, וכעת הם "הנאצים החדשים". לקח השואה הופך לתירוץ ולמנוע לאנטישמיות, ממש כך.
בטוח שהאלוף יאיר גולן לא חושב ככה, אבל גם כן בטוח שההתבטאות שלו מחזקת מאוד את מי שכן חושבים ככה. וכך, במין סיבוב מסובך, לקחי השואה מופנים דווקא להגברת שנאת ישראל, ומי שמסייע לתהליך הזה הם יהודים מכאן, מישראל, מתוכנו פנימה ואפילו מצמרת הצבא.
ה"תיקון" של סגן הרמטכ"ל לא מספיק. אם הוא, וחבריו בני דמותו לצמרת צה"ל, לא יפנימו את טעותם, נמשיך אנחנו הישראלים להיות שופכי השמן הראשיים למדורת האנטישמיות הפועלת נגדנו.