שיעור בתקשורת מוטה. שארל אנדרלן
שיעור בתקשורת מוטה. שארל אנדרלןצילום: קובי גדעון, פלאש 90

א. משהו השתבש בחג הפסח הזה. בפעם הראשונה הבנתי את זה בליל בדיקת החמץ, אחרי שהילדים החביאו לי לחם בכל אחד מחדרי הבית.

בבדיקה עצמה, כשנכנסנו לחדר הראשון, גיליתי לחרדתי שכבר אי אפשר למצוא את החמץ בשיטה הישנה של להעיף מבט בעיני הילדים. הם נעשו מתוחכמים מדי בשביל זה. משהו בהחלט השתבש.

ב. אולי משום כך, לא נעים לומר, נכנסתי לליל הסדר מדוכא ועייף מהרגיל. כדי להתעודד החלטתי השנה לא להסתפק במיץ ענבים עלוב, אלא לשתות הפעם ארבע כוסות של יין אמיתי ומשמח לבב אנוש. ואכן כך עשיתי: שתיתי ארבע כוסות יין גדולות ושלמות, שתיים מהן לפני שנרדמתי והאחרות בדקות ה‑23 וה‑58 של החלום.

ג. בניגוד לשנים הקודמות, הפעם אכלתי לא מעט מצות לאורך כל ימי החג. אם בני ישראל היו מכניסים לפיהם את הכמויות שלי בעת שיצאו ממצרים, הם היו מגיעים לארץ ישראל בכלל בלי לזוז מהמקום.

ד. לפני החג ובמהלכו התלבטתי בשאלה הקיומית אילו כלי מטבח אצלנו איכותיים יותר – כלי החמץ או כלי הפסח. התשובה היא כמובן: הכלים הטובים יותר הם אלה שסגורים במחסן באותו רגע.

ה. השנה לא הרבינו לטייל בחול המועד. אמנם באחד הימים יצאנו לערוך פיקניק בעם ישראל, אבל הכול היה מלא בפארק אז חזרנו הביתה.

ו. למי שעדיין במתח: אני כבר לא מדוכא מהחג. החמיצות עברה לי במוצאי השבת, עם פרסום התמונה מהמימונה עם בוז'י הרצוג והתרבוש. הרבה יותר אפקטיבי מארבע כוסות יין. מזל שיש יום שואה, אחרת עוד הייתי עלול להתאושש מהחג לחלוטין.

אינפורמציה נכונה ומלאה

בעניין אחר: עם ישראל אולי יצא מעבדות לחירות, אבל פה ושם הוא עדיין שואל את עצמו מה יגיד עליו האדון. בשבוע שעבר ניסה כתב 'וואלה' לבדוק מה אומרת התקשורת העולמית על העיתונות בישראל. לשם כך הוא שוחח עם ארבעה עיתונאים, שני כתבים מהטלוויזיה הישראלית ושניים זרים, והוציא תחת ידיו כתבת חג חביבה שאחד הציטוטים בה הפך לכותרת: "העיתונות בישראל מאוד פרובינציאלית, אגו-צנטריזם מוחלט".

מי שאחראי לציטוט הזה הוא מיודענו שארל אנדרלן, עיתונאי צרפתי-ישראלי, בן לאם יהודייה, שעד לא מכבר סיקר את האזור בעבור ערוץ הטלוויזיה פראנס 2. אנדרלן לא נוקט נימוס אירופי מובהק בדברו על סיקור החוץ בתקשורת הישראלית. הוא טוען שהתקשורת שלנו מתעניינת בחדשות חוץ רק אם הן נוגעות לישראל או לעם היהודי. "זו בעיה במדינה דמוקרטית, שכן הציבור הישראלי לא מקבל אינפורמציה נכונה ומלאה על מה שקורה בחו"ל", הוא אומר.

האמת היא – אין ברירה אלא להודות בכך – שהוא צודק. אנחנו באמת לא מתעניינים במה שמתרחש מעבר לאף שלנו, אלא אם מדובר בעניינים שנוגעים לישראל או ליהודים, ולכן חסרה לנו אינפורמציה אמיתית על המתרחש בעולם. וכעת, הבה נבדוק איזו אינפורמציה "נכונה ומלאה" קיבלו לאורך השנים צופי פראנס 2 בחדשות החוץ שלהם. למשל, בכתבותיו של אותו שארל אנדרלן.

לפני כמה חודשים, עם פרישתו מהערוץ הצרפתי, העניק אנדרלן ריאיון לחברו יזהר באר, מי שהיה בעבר מנכ"ל 'בצלם'. כששני חברים מהשמאל הקשה נפגשים לשיחה, לא קשה לדמיין את רוח הכתבה או את רמת הקושי של השאלות. אתר 'העין השביעית' בוודאי היה שמח ללעוג לסוג כזה של ריאיון, אלמלא היה מפרסם אותו בעצמו. וכמו תמיד במקרים כאלה, המראיין בא לברך אך יצא מקלל. אנדרלן מצטייר בה כעיתונאי פרו-ערבי, חד-צדדי ומגמתי. הנה משפט לפנתיאון: "אני רץ לאל-בירה ורואה חיילים ישראלים יורים כדורי גומי, ואחר כך אש חיה, לעבר מפגינים פלסטיניים לא חמושים, שזורקים עליהם אבנים". ועוד ציטוט: "לא שרון הצית את האינתיפאדה (השנייה) אלא ההתנהלות של המשטרה מול המפגינים בהר הבית".

בחודשים שקדמו לרצח רבין, כך מסופר באותה כתבה, הייתה לאנדרלן תחושה חזקה שמישהו עתיד לפגוע בראש הממשלה. "הייתי היחיד שצילם את טקס הפולסא דנורא מול בית ראש הממשלה. הצעתי את התמונות לערוצים הישראליים, אבל אף אחד לא רצה. אמרו לי: תעזוב את הפרחחים האלה, הם לא רציניים". מפליא שהוא עדיין לא קיבל על זה פוליצר, אבל לפחות הצופים הצרפתים זכו לקבל את האינפורמציה החשובה.

אבל כל זה מתגמד לעומת פסגת הקריירה של שארל אנדרלן: הכתבה על "מותו" של הילד מוחמד א‑דורה בצומת נצרים. האירוע, שצולם על ידי הצלם הערבי של הערוץ הצרפתי, נערך והובא לשידור על ידי הכתב היהודי אנדרלן. כיום, אחרי הגלגולים השונים שעברה הפרשה, קשה למצוא לכתבה הזאת סנגורים רבים גם בקרב השמאל הישראלי, ואפילו בקרב העיתונאים בצרפת. למרות סירובו של פראנס 2 לשחרר את חומר הגלם המצולם, די במידע הקיים כדי להוכיח את עלילת הדם של הכתב שמגדיר את עצמו ציוני. מי שכבר הספיק לשכוח, יכול עדיין למצוא את שלל ההוכחות באתר המצוין 'מידה' תחת הכותרת "עשר ההפרכות לעלילת א‑דורה".

אנדרלן, כמעט מיותר לציין, ממשיך להגן בתוקף על הבייבי שלו, ואין הכוונה למוחמד א‑דורה עצמו שאולי כבר גדל והקים משפחה עם ילדים משלו. בעיני הצופה של פראנס 2, מוחמד א‑דורה ממשיך להיות סמל מת של המאבק הפלשתיני. זאת האינפורמציה הנכונה והמלאה שהוא ספג בסיוע קול הקריינות של הכתב. פתאום להיות פרובינציאלי ואגוצנטרי לא נשמע רע כל כך.