יום הזיכרון
יום הזיכרוןפלאש 90

ההתמודדות עם השכול אינה ניתנת לשיעור על ידי סובבי וסועדי המשפחה שבנה נפל. על ההתמודדות הזו שוחחנו עם ד"ר קרייג גוטמן, הפסיכולוג הראשי של המחלקה הפסיכולגריאטרית בבית החולים 'לב השרון', פסיכולוג קליני וקב״ן בשרות המילואים שנרתם למתן סיוע פסיכולוגי למשפחה האבלה על נפילת בנה במהלך ימי השבעה.

"עד שאדם לא נמצא בצער ובכאב הזה אי אפשר לדעת מהו", אומר ד"ר גודמן המספר על ההשפעה הטראומטית של נפילת בן על מהלך חייו של האב: היה זה במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'. ד"ר גוטמן היה אז יחד עם יחידת 'ברק' בה הוא משרת מזה 17 שנה, יחידת לוחמת קידמית. בנו של פסיכולוג בכיר בבית החולים שבו הוא עובד, בית החולים לב השרון, נהרג במהלך הקרבות.

הבן הוציא את ראשו מהטנק לשניות וצלף ירה בראשו והרג אותו, "החבר'ה משכו אותו פנימה. הוא נהרג במקום. היינו צריכים לתמוך בחברים שלו שהיו איתו בטנק במשך כל הזמן עד שיצאו מעזה, תוך כדי שהם צריכים לתפקד. הם היו בטראומה טוטאלית".

"לא ידעתי שאותו בחור שנהרג היה בן של אחד הפסיכולוגים בבית החולים שבו אני עובד", הוא מספר ומוסיף כי האב לא היה מסוגל להמשיך בעבודתו והוא עזב את בית החולים.

"אף הורה לא צריך לקבור את הילדים שלו. לצערנו, בישראל אין משפחה שלא איבדה אף אחד ולא מכירה אף נופל", אומר גודמן המוצא בהדרגת האבל היהודית מענה מתחייב לצורך לזכור יחד עם הצורך להמשיך בשגרת החיים.

"יש שבעה ואחר כך שלושים יום, אחר כך שנה ואחר כך אזכרה. אפילו התורה מצפה מאיתנו שלא לשכוח", הוא אומר וקובע כי הדרגה זו נטועה עמוק בהבנת נפש האדם, "זה הכול מתוכנן בחכמה של בורא עולם", הוא אומר ומשיב בחיוב לשאלה אם לטעמו נכון היה שגם בני דתות אחרות יעתיקו את המתווה המדורג הזה.

את הצורך לשלב בין השגרה לבין החובה לזכור ולהתאבל מדגים ד"ר גודמן במקרה שבו טיפל לפני כעשור. היה זה כאשר אדם מבוגר הגיע לטיפול לאחר שנים רבות בהן עבד בביטוח לאומי ולאחר מכן במשק שהקים במושב.

מדובר היה באדם בעל שגרת חיים חברתית טובה, ועם זאת כאשר בנו הגדול עזב את הבית והבן הקטן התגייס לצה"ל הוא שקע בדיכאון שלא איפשר לו לצאת מהבית, לא לנהוג ברכב וכיוצא באלה. "אף אחד לא הבין מה קרה לו".

במסגרת הטיפול נפרס סיפור חייו של המטופל והתברר כי כאשר רעייתו נפטרה "הוא לא נתן לעצמו אפשרות להיות בצער ובאבל כי חשש להתפרק ושלא יהיה אב יעיל לילדיו. במשך 25 שנים הוא לא נתן לעצמו להיות באבל אמיתי. כשדיברנו על זה הוא בכה. אמרתי לו 'לא נתת לעצמך זמן לשבת שבעה ולהיות באבל ולבכות על זה שאיבדת את בת הזוג שלך'. כשהוא הבין את העניין התחולל אצלו שינוי דרמטי בתוך יום".

מדברים אלה מגיע ד"ר גודמן למסקנותיו הטיפוליות: "לא לפחד מהכאב ולא להתעלם ממנו". בדבריו הוא ממשיל את כאב האבדן השכול והאבל לכאב פיזי שנועד למנוע מבעוד מועד התדרדרות בריאותית. "כשיש כאב קטן ומתעלמים ממנו הבעיה מתגברת עד לשלב שבו לא ניתן לתפקד".

כך גם בכאבה של הנפש, "אסור לנו להחניק את הכאב. אנשים פוחדים להיות בצער, אבל חייבים להתמודד יחד כמשפחה, לתמוך אחד בשנית ולשתף בכאבים".

לזיכרון הלאומי הבא לידי ביטוי בצפירה מתייחס ד"ר גודמן בהתפעלות גלויה, "אנחנו עם מיוחד. יש לנו מדינה שבה אדם נוסע ברכב שלו וברגע אחד, באמצע איילון, הוא עוצר, כולם עוצרים יחד באותו רגע וזוכרים. אין דבר כזה בעולם. פתאום מדינה שעוצרת", הוא אומר ומעיר כי גם הצמידות ליום העצמאות, יום השמחה יש בה הקלה ומרפא לנפש הכואבת.