לטפס על האוורסט ולתקוע דגל בפסגה
לטפס על האוורסט ולתקוע דגל בפסגהצילום: שאטרסטוק

נכנסתי לחדרה של שירה, המאמנת האישית שלי, כמו שנכנסים לחדר טראומה.

החדר, אשר מעוצב בחן ובנועם, לא היה נראה לי חינני כלל. הייתי בטוחה שהיא תרצה להמשיך ולהתקדם, לדפדף את חוויות השבוע האחרון בקצרה, אם בכלל. אחרי הכול זה קואוצ'ינג, לא נכנסים יותר מדי לעומק, כך הנחתי.

חיכתה לי הפתעה. שירה רצתה לשמוע, ואף באריכות ובהקשבה מלאה. היא הייתה כל כולה איתי.

"הרעיון שעלה בפגישה שעברה הכניס אותי למצוקה גדולה", אמרתי. "לדבר איתי על שינוי כל כך מרחיק לכת כמו משרה מלאה, זה להציב אותי מול הר שפשוט אי אפשר לטפס אותו. האוורסט נמוך ליד המשימה הזאת. זה מבהיל כמו לשים לי אריה שואג מול הפנים".

שירה לא התרגשה. "קודם כול, זה פשוט ומובן, וטבעי היה שכך תחושי. אנשים יוצאים מפגישה כזאת ישר למיטה, עם ארבעים מעלות חום למשך יומיים לפחות".

אם כך, לא היו כאן חוסר הכלה וחוסר הקשבה, אלא ניסיון להביא אותי לקצה של עצמי. צריך להתפרק קודם כדי להיבנות. אנחת רווחה קטנטונת התפשטה בתוכי פנימה. אני לא סתם מגזימה או דרמטית, כמו שניסו קולות פנימיים ללחוש לי במהלך השבוע החולף.

"דבר שני", היא המשיכה, "בואי נבדוק מה מבהיל. זהו באמת יעד רחוק, אף אחד לא מצפה ממך לצאת מחר בבוקר לעבוד במשרה מלאה. אנחנו מתקדמים צעד צעד. אבל למה עכשיו את נבהלת מהנקודה הסופית?"

שתקתי לרגע. מה מבהיל באמת?

"אני מפחדת שהמבנה היציב של הבית, שכיירתי בעשר אצבעות הנפש שלי במשך שנים, יתפרק פתאום, כי אני פשוט לא אהיה שם", אמרתי. "בדמיוני מצטיירת תמונה עגומה של ילדים זרוקים בקרן זווית".

"אז זהו, שזה בדמיונך", דייקה אותי שירה. "שימי לב שהאריה השואג הזה קשור בחבל סביב הצוואר ואת מחזיקה את החבל ביד. הוא הולך איתך לכל מקום. את בטח מכירה את הבהלה הזאת מעוד מקומות בחייך".

מה אומר ומה אגיד, ניכרים דברי אמת, ועם האמת הזאת לא יכולתי להתווכח. אני מכירה את האריה הזה לא מהיום. הוא שם איתי ראש על הכרית בלילה, ומתעורר איתי בבוקר בנהמת "בוקר טוב" (מה טוב בבוקר כזה?). הוא נמצא שם כשאני עומדת בפני מטלות גדולות ומורכבות, וכשאני מחייכת לילד שלי או מארחת בשבת. בן לוויה תמידי.

שירה נשענה לאחור. "כל מה שאת צריכה לעשות זה להירגע. כל השאר כבר יקרה מעצמו. את אוחזת את האריה הזה. תרפי, ואולי אז תגלי שהוא בכלל לא אריה. אולי הוא חתול".

יופי. קל להגיד. כבר כמה עשרות שנים אני מסתובבת עם הרעמה שלו ברקע של חיי. אפשר שבאמת אשחרר את האריה לדרכו? שאטפס את ההר הזה, האוורסט האמיתי של חיי?

"אבל פה זה קואוצ'ינג", תמהתי בקול, "לא חופרים בעומק הנפש במשך כמה פגישות כדי לשחרר אריות. מבצעים משימות, מתקדמים".

"מה שאנחנו עושים פה, אפשר לקרוא לזה עומק הפשט", אמרה שירה. "כמו שבלימוד התורה יש את הפשט, שכשלעצמו יש בו עומק עצום, כך גם כאן. הדרך להשתחרר ממעצורי הנפש היא בעזרת עשייה, תוך כדי התקדמות בחיי היומיום. אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

נרגעתי. אור של הבנה נכנס, פותח חלון הזדמנויות לשחרר את הכיווץ התמידי הזה בגב, שלא נותן לי לנשום. עיסוי רקמות עמוק.

כן, באתי לטפס את האוורסט ולתקוע דגל בפסגה. ואני לוחמת, אני לא אוותר בקלות. אבל אני לא אפרד מהבהלה ורק אז אתחיל לחפש עבודה. עם ההתקדמות בשטח ייפלו מחיצות הפחד. בעזרת השם.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי