ט"ו שרי ביטחון ידעה מדינת ישראל עד היום, לא כולל כהונת מעבר קצרצרה של יצחק שמיר בימי 'התרגיל המסריח'.
חמישה שרים היו לפני כן רמטכ"לים, ומתוכם שלושה השתייכו למחנה השמאל. ובמילים אחרות: אנשי שלום וביטחון, מפקדים מנוסים, שקולים ואחראים. לא אזרחים פשיסטים וגזענים ונטולי רזומה צבאי כמו הרוסי ההוא מהמפלגה הימנית ההיא. ובכן, זה הזמן להיזכר בתקופת כהונתם ולבדוק את מידת הצלחתם בתפקידם המיניסטריאלי הבכיר.
הרמטכ"ל הראשון שהפך לשר ביטחון מונה לתפקידו ערב מלחמת ששת הימים. ההתחלה אכן הייתה מבטיחה: שר הביטחון החדש הוביל את ישראל לניצחונה המהיר והמזהיר ביותר על מדינות ערב. כעבור שש שנים התהפך הגלגל בעקבות המחדל שהוביל למלחמת יום הכיפורים, מלחמה שעלתה בחייהם של יותר מ‑2,200 הרוגים ישראלים. שר הביטחון המנוסה והשקול, שנכנס למשרדו כסוג של משיח, גורש משם בבושת פנים על ידי הפוליטיקאים מהמחנה שלו ועל ידי הציבור.
אחר כך, כמו בסרט נע, קיבלנו שר ביטחון שהיה רמטכ"ל ששת הימים. כמעט תשע שנים שימש האיש בתפקיד זה, ובשלוש מתוכן היה גם ראש הממשלה. התוצאה: כניסתן של שתי מילים ערלות אל ההיסטוריה הפוליטית הישראלית: אינתיפאדה ואוסלו. כשהאינתיפאדה הראשונה פרצה, שר הביטחון רב הניסיון הפגין אחריות ושיקול דעת ובחר לנסוע לביקור בארצות הברית במקום להשיב מלחמה. מאוחר יותר חזר למלא את תפקידו, הורה לשבור ידיים ורגליים, אבל לא הצליח להכריע את המערכה עד שעזב עם מפלגתו את הממשלה. רק אחרי פרישתו האינתיפאדה מוגרה סופית ואש"ף הוכרז כמת קליני. כעבור שנה נוספת חזר האיש למשרד הביטחון והחיה את ארגון המחבלים מחדש.
קוצר היד באינתיפאדה היה כאין וכאפס לעומת מחדל אוסלו. ראש הממשלה ושר הביטחון, מגובה במוניטין הביטחוניסטי שלו, הוביל את מדינת ישראל להסכמים המופקרים והמטורפים ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת. יותר מ‑300 חיילים ואזרחים יהודים נרצחו בפיגועי טרור בשנות כהונתו של אותו שר ביטחון שקול ומתון ממחנה השלום. כמחציתם קיפדו את חייהם מנשק שהוא עצמו נתן לרוצחיהם. רוני דניאל החל אז לעבוד ככתב צבאי בערוץ המסחרי החדש. עד לרגע זה לא נמצאה הקלטה שלו מבקש לגדל את ילדיו במדינה אחרת.
אחר כך היה עוד ראש צבא מנוסה שהפך לראש ממשלת שמאל ומינה את עצמו לשר הביטחון. תקופת כהונתו הראשונה נמשכה כשנה וחצי בלבד, אך ההספק היה מרשים: נסיגה חפוזה מלבנון, שהנביטה את מלחמת לבנון השנייה ולדעת רבים גם את האינתיפאדה השנייה. וכמובן האינתיפאדה עצמה, רוויית החללים, שבמהלכה ניסה האיש למכור חלקים בירושלים תחת אש, אבל לא היה מי שיקנה. הניסיון, שיקול הדעת, רדיפת השלום, שנאת המתנחלים – כל אלה הובילו את האיש להתפרקות ביטחונית ולשבירת השיא הישראלי בנפילת ממשלה. גם תיק הביטחון נלקח ממנו למשך יותר משש שנים.
בימי ממשלת קדימה לפי פרסומים חזר האיש למשרד הביטחון, והפעם לתקופה ארוכה של חמש שנים וחצי. אלו היו שנים סוערות כמעט כמו בקדנציה הראשונה: תקיפת הכור המוצלחת בסוריה לעומת ההשתלטות הכושלת על המרמרה, החיסול הלא נקי של אל-מבחוח בדובאי, שלושה מבצעים צבאיים נטולי הכרעה ממשית ושחרור גלעד שליט תמורת שחרורם של מאות מחבלים אסירי עולם. בתחום הפרסונלי, כהונתו של שר הביטחון התאפיינה בסכסוך מכוער עם הרמטכ"ל, שהדיו נמשכו זמן רב אחרי שהשניים סיימו את תפקידיהם, ונמשכה במינוי פסול של הרמטכ"ל הבא. ככה זה כשאתה "מר ביטחון" מנוסה, זהיר ושמאלני.
מינויו הצפוי (נכון לזמן כתיבת שורות אלה) של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון גורר בעקבותיו עיקום אף קולקטיבי חוצה מפלגות. הן מימין והן משמאל נשמעות תגובות של חוסר נחת מהמינוי החדש, אבל לא מאותן סיבות. בימין טוענים שליברמן יודע בעיקר לברבר אבל לא לעשות, ושבמקרה הטוב הוא לא יזיק. ואילו השמאל? השמאל כבר מתכונן נפשית לעוד שואה. הטענות העיקריות: ליברמן גזען, אלים, מטורף, מושחת, לא אחראי, לא שקול ולא מבין בביטחון. אה, וגם ימני.
לומר שליברמן יפתיע את כולם ויהיה שר הביטחון הטוב בתולדות המדינה? כנראה שלא. ויחד עם זאת אסור לשכוח שתי אמיתות: האחת, שהרצוג ולבני היו שמחים להכניס את הגזען הזה לתפקיד בכיר בקואליציה חלופית. והאחרת, שלאביגדור ליברמן יש דרך ארוכה-ארוכה לעבור עד שיגיע למצבור הכישלונות המהדהדים והקורבנות בנפש של ראשי הביטחון השמאלנים בממשלות ישראל.
בקטנה
במפלגות השמאל מתגעגעים כל הזמן לליכוד של מנחם בגין, ראש הממשלה שפעם נחשב שם לאיש מדון ורוצח והועלה לדרגת ימני מחמד אחרי מותו. ייתכן שהליכוד בימי בגין היה אכן אידיאולוגי והגון יותר מהליכוד של נתניהו, בעיקר משום שכל התקופה ההיא הייתה אחרת. אבל אולי כדאי להזכיר לבכירי השמאל שהליכוד של בגין כלל גם את יצחק שמיר, גאולה כהן, דב שילנסקי, פסח גרופר, יעקב מרידור, מיכאל קליינר, משה קצב, אהוד אולמרט הישן ואריאל שרון הישן. אפילו אברהם הירשזון הספיק קצת להיות חבר כנסת בליכוד של בגין. לא, פשוט כדי שהשמאל יידע לאיזה ליכוד הוא מתגעגע. אני, בכל מקרה, לא מתגעגע למפלגת העבודה של אף אחד.