השבוע מלאו 20 שנה לניצחונו של בנימין נתניהו במערכת הבחירות של 1996.

לרגל האירוע, פרסמו בחדשות ערוץ 2 כתבה מיוחדת ובה ביקשו להביא את הסיפור של אותו ניצחון.

נקודת ההתחלה שהציב ציון נאנוס, עורך הכתבה, הייתה רצח רבין, כגורם שהביא להקדמת הבחירות.

אלא שהייתה זו אמת חלקית בלבד, שהתעלמה משתי עובדות מרכזיות:

ראשית, מדינת ישראל עמדה בפני מערכת בחירות שהייתה צפויה להיערך כמה חודשים מאוחר יותר.

שנית, לפני הרצח המתועב של רבין, נתניהו הוביל כמעט בכל הסקרים, וברובם אף בפער מבטיח של 7‑13 אחוזים (כזכור, אז התנהלו הבחירות בשיטת הבחירה הישירה, הכוללת הצבעה בפתק לבחירת ראש הממשלה).

המסקנה המתבקשת, אם כן, היא הפוכה בדיוק: רצח רבין רק הרחיק את הימין מהאפשרות לנצח בבחירות 1996.

זוהי אינה טעות שולית, אלא עיוות היסטורי מכוון של המציאות. ביותר ויותר כתבות מתואר נרטיב שהרצח הוא שהביא את נתניהו לשלטון. הדוגמה הבולטת ביותר היא הסרט התיעודי 'נתניהו במלחמה', שהופק השנה על ידי רשת הטלוויזיה הציבורית של ארצות הברית (PBS). הסרט מציג מציאות שקרית לפיה פיגועי האוטובוסים החלו רק לאחר רצח רבין, תוך התעלמות מכוונת מהובלתו של נתניהו בסקרים שנערכו בשנה שלפני הרצח.

חשוב להבין: זהו אינו עיוות שנובע מרשלנות. אפשר למצוא יותר ויותר אינדיקציות לכך שהשמאל בונה סיפור היסטורי אלטרנטיבי, שמנסה להשכיח כל זכר לעובדת היותו של יצחק רבין על סף הפסד בבחירות 96', ולייצר אתוס כאילו הימין ניצח בבחירות באמצעות הרצח, ובכך לפגוע בלגיטימציה של נתניהו בפרט ושל ממשלת הימין בכלל.

אם חשבתם שמדובר רק בטעויות עריכה שנובעות מאילוצים תקשורתיים, אביא דוגמה דווקא מעולם המחקר הפוליטי, כזו שממחישה באופן ברור את הכוונה המקורית: המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם באתר שלו נתונים על "רמת אהדה לראשי ממשלה מכהנים בשנים 1984‑2006". במאמר שהתפרסם בשנת 2007 וכולל תרשימים מפורטים, מובאים נתונים ביחס לחמישה ראשי ממשלה: יצחק שמיר, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אריאל שרון ואהוד אולמרט. באופן תמוה, מכל התרשימים, נעדר ראש ממשלה אחד: יצחק רבין.

כל הסימנים מראים שהשמאל לא רוצה שרבין ייזכר כראש ממשלה כושל שעמד בפני הפסד צורב בבחירות.

ליוליוס קיסר מיוחסת האמירה שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים. מי שרוצה, יוכל לראות בכך סימן שהימין עדיין לא ניצח. אני מעדיף לתת פרשנות אחרת לדבריו של יוליוס קיסר: מי שניצח (זמנית), אבל לא כתב את ההיסטוריה – ימצא עצמו בצד המפסיד.

הכותב הוא מנהל הפרויקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית