1. היממה וקצת הקרובה עומדת להיות קשה מאוד לשר החינוך ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט. ראש הממשלה בנימין נתניהו יעמיד אותו במבחן עצבים לא קל.
במקרה הזה הסיפור הוא מאוד פשוט. האיום של נתניהו כבר הוכרז: אם שרי הבית היהודי לא יצביעו בעד צירוף ליברמן לממשלה הם יפוטרו. התוצאה: בחירות בתוך זמן קצר. הסיכוי שנתניהו יצליח להכניס במצב הנוכחי את המחנה הציוני לקואליציה במהלך בזק הוא קלוש, ולכן התוצאה של מהלך כזה תהיה בחירות.
בנט יעמוד תוך יממה בפני לחץ אדיר. מתוך המפלגה ומחוצה לה ידרשו ממנו לסגת מהדרישה למינוי מזכיר צבאי לחברי הקבינט, ויקראו לו להסתפק בוועדה עליה הכריז נתניהו ביום שישי. יזכירו לו את פרישת התחייה ממשלת הימין הצרה של שמיר, יתקפו אותו על חיסול ממשלת הימין הטובה ביותר האפשרית, ויזכירו לו את כל המהלכים הטובים שבהם התחיל במשרד החינוך וכעת עלולים להיפסק.
2. זה הזמן להגיד בקול ברור: התקפלות איננה אופציה, נסיגה מהדרישות הנכונות והצודקות הללו אסור שתיבחן על ידי הבית היהודי אפילו כאפשרות.
זה לא תקציבים לישיבות ולמוסדות החינוך של הציונות הדתית, זה לא גורל השירות הלאומי או מצבם של הגרעינים התורניים. אלו החיים של כולנו, של כל עם ישראל.
החוק בישראל קובע שראש הממשלה איננו המפקד העליון של הצבא, וגם לא שר הביטחון. הצבא נתון למרותה של ממשלת ישראל ומי שנושא באחריות הזו בפועל הם שרי הקבינט המדיני בטחוני. חברי הקבינט כולם הם אלו שאחראים לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר לביטחון עם ישראל. האם לצאת למלחמה? האם לתקוף באיראן? האם לחתום הסכם כזה או אחר? שרי הקבינט, כולם, נושאים באחריות הזו. אסור שהם יהיו חותמת גומי של שר הביטחון וראש הממשלה.
מכל מיני סיבות, כבר לא מעט שנים הקבינט רוקן למעשה מתוכן. ההחלטות מתקבלות בין שר הביטחון לראש הממשלה. התוצאה של המצב הזה התבררה כהרת אסון במהלך מבצע "צוק איתן". בשלב מאוחר, מאוחר מדי אפילו, התבררו לחברי הקבינט עובדות יסודיות על תמונת הלחימה בדרום. חבר קבינט היה צריך לרדת לשטח, לנצל את אופיו החבר'המני ואת קשריו מתקופת הסדיר, על מנת שהקבינט יבין עד כמה חמור איום המנהרות.
צריך לומר בצורה ברורה. העובדה שחברי הקבינט לא קיבלו את תמונת המצב המלאה על מה שקורה בדרום לקראת מבצע "צוק איתן", היא איום חמור על ביטחון ישראל עוד יותר מאשר איום המנהרות. ומה שחמור עוד יותר הוא, שלפי כל האינדיקציות המצב הזה נמשך. שרי הקבינט עדיין נתקלים בקשיים בקבלת מידע מלא על המצב בשטח. השרים לא מקבלים את האפשרות לשוחח באופן פתוח עם הגורמים הרלוונטיים להחלטות אותן הם צריכים לקבל, ומידע חשוב ורגיש נחסם מהם בכל התקופה שמאז סיום מבצע צוק איתן ועד היום. הדוגמה האקטואלית האחרונה היא העובדה ששרים בקבינט התקשו לקבל את עמדת השב"כ בנוגע להפסקת פעילות צה"ל בתוך שטחי A והעברת האחריות כולה לידי הפלסטינים. לשרים נודע שהשב"כ מתנגד, אך חוות הדעת המלאה לא הועברה להם.
את המצב הזה שבו קברניטי הביטחון הישראלי, אלו שנתונות בידיהם החלטות של חיים ומוות, מצביעים על החלטות הרות גורל ללא המידע המלא, חובה להפסיק. מייד.
3. אז למה עכשיו? האמת היא שזו השאלה הכי טובה, אבל לא כרגע. כרגע נוצר חלון הזדמנויות נכון על מנת לשנות את המצב בשני היבטים, מהותי ופוליטי.
בהיבט המהותי, חילופי שר הביטחון וכניסתו לתפקיד של שר ביטחון חדש הם הזדמנות טובה לשנות הרגלי עבודה. אם השר הקודם ראה בשרי הממשלה והקבינט האחרים אויב, והשתדל ככל יכולתו למדר אותם ממידע חשוב, אין סיבה שגם השר החדש יתרגל לעבוד באותה צורה. חילופי גברי הם דרך טובה לשנות הרגלים קלוקלים. האמת היא שגם יש סיכוי לא רע שהשר החדש יהיה פתוח יותר לצורת עבודה אחרת. מי שאיננו גנרל, ולא בטוח שהוא מבין בענייני צבא יותר טוב מכל האזרחים האלו שסתם מתערבים לו במגרש הביתי, יהיה אולי מסוגל למדר פחות ולשתף יותר, לטובת הביטחון של כולנו.
בהיבט הפוליטי, המגרש הפוליטי הוא משחק של הזדמנויות. לא בכל יום מזדמנת אפשרות לפתיחת משבר קואליציוני יעיל. הנקודה הזו של שינויים קואליציוניים היא נקודת זמן מתאימה. הסיטואציה שבה ראש הממשלה מבקש לשנות את הרכב הממשלה היא כזו שבה יש בהחלט מקום לדרישות, ודאי דרישות מהסוג הזה. הניסיון של גורמים בליכוד להציג את ניצול ההזדמנות הזו כסחטנות הוא ניסיון פתטי. איש לא דרש כאן משרד חשוב יותר או תקציבים מוגדלים. הדרישות הן להצלת חיי אדם. ההגדרה "סחטנות", כשהיא נשמעת דווקא מאנשים שהיו צריכים לתמוך הכל לבם בדרישה הזו, מציגה דווקא את המגדירים באור שלילי.
4. הבעיה הגדולה של בנט עשויה להיות דווקא מבפנים. מאותם כיוונים שבעבר לחצו עליו שלא להתעקש, לא להרגיז את נתניהו, לא לשבור את הכלים ולא ללחוץ יותר מדי. חלק מהציבור הדתי לאומי סוחב איתו סוג של נמיכות-קומה עוד מימי המנדט והישוב המאורגן. לנמיכות הקומה הזו יש כמה מאפיינים. זו נמיכות קומה שמניחה ש"אנחנו" לא כשירים לנהל את המדינה, ולכן צריך לתת לבכירי המפלגות הגדולות לנהל את המדינה. זו גם נמיכות קומה שמניחה שמצבנו הציבורי כה גרוע שאנחנו חייבים להתמקד בשמירה על "הטריטוריה שלנו", מוסדות, תקציבים, תקנות וכו' ולא להרגיז את "הפריץ" שעלול לפגוע בכל אלו. מנמיכות הקומה הזו חייבים להשתחרר.
על משקל התובנה הידועה לפיה "הרוצה בשלום יכון למלחמה", רק מי שמוכן לפרק את הממשלה יוכל להשאיר אותה שלמה. אם הבית היהודי לא יעמוד על שלו במקרה הזה, ויראה נכונות לפרק את הממשלה (תוך מוכנות אמתית לממש את האיום אם יהיה צורך), הוא ימצא את עצמו נאלץ לפרק את הממשלה על דברים חמורים בהרבה. ברגע שדרישה כל כך חשובה הועמדה כאולטימטום, אסור לוותר. הציונות הדתית צריכה לצאת מאווירת הפחדנות, להשתחרר מנמיכות הקומה, ולתת לבנט את הגב הדרוש על מנת ללכת עד הסוף עם דרישתו הנוכחית, לטובת עם ישראל כולו.