בתקשורת אולי לא אוהבים אותו, אבל לא מפסיקים לכתוב עליו. איווט ליברמן
בתקשורת אולי לא אוהבים אותו, אבל לא מפסיקים לכתוב עליו. איווט ליברמןצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"מקום המשפט שמה הרשע", קבע שלמה המלך, וכעבור אלפי שנים מוכיחה מדינת ישראל את נצחיות טענתו.

הסיפור של יהודה יצחק הישראלי מעפרה, שנפצע אנוש ב'צוק איתן' ולא מצליח להשיג מימון ממשלתי לרמפה בביתו, הוא אחד הסיפורים היותר מרתיחים שייצרה "הממשלה הכי ימנית בתולדות ישראל". זהו סיפור של נוקדנות ואטימות, של חבורת פקידים פחדנים שמסרבים להיות בני אדם במחיר חריגה מכללים נוקשים ואתגר משפטי (שספק אם בכלל היה בא לעולם), ושל ראש ממשלה שנזכר להשמיע קולות רפים למען פצוע צה"ל רק אחרי שהתקשורת תפקדה כמזכיר צבאי עם דיווחיה על החרפה.

גם בזמן כתיבת טור זה עדיין לא נמצא פתרון לנושא. לשלוח חיילים אל שדה הקרב זה קל, לטפל בילדיהם של בכירי הטרור זה קל, לגרש אלפי מתנחלים מבתיהם זה קל, לעצום עין מול אינספור עבירות בנייה של ערבים זה קל, רק סיוע לגיבור מלחמה בכיסא גלגלים דורש יום לימודים ארוך. פתאום כל תתי-הסעיפים של חוקי הבנייה נהיים מאוד חשובים ובלתי גמישים. פתאום אין מסלולים עוקפים, וכל רמפה נהיית הר. עצם העובדה שאין תוכניות בנייה בהתנחלויות היא חטא, וכאן נוסף פשע על החטא. ויודעים מה יפה בסיפור הזה? שאנחנו אפילו לא מופתעים.

פרשת הרמפה של הישראלי מזכירה במשהו פרשה מלפני קרוב לחמש שנים, כשבתיהם של חללי צה"ל רועי קליין ואלירז פרץ ז"ל היו תחת סכנת הריסה מטעם בג"ץ. שתי הפרשות האלה מסמלות את המורכבות וחוסר הסימטריה ביחסים בין המתנחלים והמדינה: בעוד הם מתייחסים אליה באהבה בלתי נגמרת עד הקרבת חיים למענה, היא פשוט לא רואה אותם ממטר. מוסדותיה השונים מתייחסים אל כלל המתנחלים בשנאה ובבוז וממררים לא רק את חייהם אלא גם את מותם. אפשר להיאחז עד מחר בפלפולים משפטיים, אבל הפערים הם של תפיסות עולם – פוליטיות ודתיות. למרבה הצער, לפחות בצד של המדינה, תפיסת העולם לא תמיד כוללת אנושיות פשוטה.

מושחתים שעממתם

בישראל, כפי שיודע גם תינוק בן יומו, ישנם שני עיתונים גדולים, האחד תומך בבנימין נתניהו והאחר מתנגד לו. מצד אחד 'ישראל היום' – הדובר הבלתי רשמי אך הנאמן של משפחת נתניהו. ומהצד האחר 'ידיעות אחרונות' – האויב הגדול של ראש הממשלה, וגם בעל הברית של יריביו הפוליטיים.

חייבים להעריץ את מבקרי התקשורת השונים, שבמשך שנים מתעקשים להצביע שוב ושוב על ההבדלים בדיווחי שני העיתונים. כמעט מדי יום, בהתמדה אובססיבית ובלי להפגין סימנים של ייאוש או שעמום, מראים לנו מבקרי התקשורת כיצד נוהגים שני העיתונים במי שהם חפצים ביקרו או בנפילתו: מפארים אותו או מרשיעים אותו, מתעלמים מזכויותיו או מחובותיו – כל עיתון לפי צורכי המו"ל שלו, בחוסר יושר ולעתים קרובות בלי הצדקה עיתונאית. כמי שקורא באדיקות אתרים ומדורים של ביקורת התקשורת, אני נוהג לדלג על האייטמים שעוסקים בחוסר האתיקה של שני העיתונים. בסדר, אדלסון ככה ונוני מוזס ככה, נדמה לי שהבנתי את זה כבר בתשס"ז.

מי שמרחיב מעט את גבולות הגזרה – ולפיכך גם מעניין יותר – הוא עורך אתר 'העין השביעית', שוקי טאוסיג. בטור סקירת העיתונות שלו מסוף השבוע שעבר תוקף טאוסיג את השיח התקשורתי סביב מינויו הנוכחי של אביגדור ליברמן. "העיתונות הישראלית מבקרת כל הזמן במלים חריפות את השבשבת של הפוליטיקה הישראלית, אבל באופן עמוק ומשמעותי יותר, היא מחקה אותה", כותב טאוסיג, "העיתונאים אולי לא סובלים את ליברמן, אבל הם מוכרים אותו לציבור ללא הפסקה. משום שהמו"לים... צריכים את ליברמן".

לשר הביטחון הנכנס טאוסיג שומר את המילים הקשות ביותר, בלי לערוך את עצמו יותר מדי: "כנראה גדול הפוליטיקאים המושחתים הפועלים כיום בישראל" וגם "דמות פוליטית מתועבת". טאוסיג נאמן לגישתו הקבועה שלפיה העיתונים אינם ימין או שמאל אלא מכלול אינטרסים כלכליים של בעליהם. גם הסיקור התקשורתי של ליברמן, לדבריו, משתנה "לפי צורכי ההון-שלטון הקרובים לתלוש המשכורת של הכתבן התורן".

אין לי מושג אם ליברמן הוא אכן הפוליטיקאי המושחת מכולם – לא אתפלא אם עדיין לא עלו על מושחתים גדולים ממנו – אבל ברור שחלק נכבד מההתייחסות התקשורתית כלפיו נגועה בצביעות וגדושה באינטרסים שאין בינם ובין עיתונות דבר. די אם נזכור את הפנטזיות של הפרשנים הפוליטיים על ממשלת שמאל שכוללת את 'ישראל ביתנו' כדי להבין עד כמה עניינית הביקורת שלהם כיום. עד כאן הכול ברור ומוכר, אפילו קצת מצ'עמם, בערך כמו פערי הסיקור של משפחת נתניהו. את המשפט המעניין באמת שומר טאוסיג לסוף, כשהוא מתייחס לדיווחים ממתיקי הסוד של עיתונאי 'הארץ' יוסי ורטר.

"תארו לכם שהפרשן הוותיק היה מנצל את הידע והניסיון שצבר כדי להציג לנו תמונה שלמה ומפורטת של החומרים הגלויים של הפוליטיקה הישראלית: העבודה הפרלמנטרית, העמידה בהתחייבויות הפוליטיות, ההצהרות הפומביות. תמונת העולם הפוליטית הייתה משתנה בחטף: הגיבורים היו מתחלפים – הפרלמנטרים החרוצים, לטוב ולרע, היו מחליפים את התככנים המזיעים... ותופעות כמו ליברמן היו מוצגות בהקשר המתאים: פעולותיהם לטובת הבוחרים".

אין לי אלא להצטרף למשאלה, ולקוות שביום מן הימים תבוא התקשורת חשבון עם פוליטיקאים שאינם עומדים בהתחייבויות ובהצהרות. למשל, עם מועמדים לראשות ממשלה שרצים בבחירות על טיקט מסוים ומיד אחריהן חותכים אל הצד הנגדי. עיתונות אמיתית צריכה להיאבק בפוליטיקה מהסוג הזה. ואם העיתונאים לא יעשו זאת – אני סמוך ובטוח ש'העין השביעית' ועורכו יעמדו על המשמר ויתקפו את התנהלותה האינטרסנטית ונטולת האתיקה של התקשורת.