בראיון מיוחד ואמיץ מספרת אלמונית השומרת על עילום שמה מחשש לשלומה ולשלום בני משפחתה על הדרך הקשה אותה עברה מאז הכירה צעיר ערבי, נטשה את משפחתה למענו, נישאה לו וילדה לו בכפרו חמישה ילדים. לאחר 18 שנים חולצה מהכפר למקום מסתור.
על מנת להקשות את זיהויה עיוותנו את קולה של המרואיינת המספרת כיצד הכול החל: "זה החל כשהייתי נערה מרדנית שמחליטה להתמרד בחוקים ובכללים של הבית. אני בורחת ומכירה בחור קצת בוגר ממני. לא ידעתי בהתחלה שהוא מוסלמי", היא מציינת.
הגילוי על זהותו האמיתית של הצעיר הייתה מאוחר הרבה יותר. "אחרי שנה של קשר מסתבר שלי שהוא ערבי. היה אז כבר מאוחר מכדי לקום ולעזוב. חשבתי שאני אוהבת אותו והוא אוהב אותי ולא חסר לי אתו כלום. חשבתי שכל אדם הוא אדם".
"הקשר ממשיך ומתפתח נגד כל הכללים, נגד המוסכמות ונגד המשפחה שכולם בה אנטי. אני מחליטה שאנחנו מתחתנים. ההורים בשום פנים ואופן לא מסכימים להחלטה, אבל אני בשלי. הם הבהירו לי שאם אני מחליטה ללכת בכיוון שלו מבחינתם אני מתה. הייתי בטוחה שהכול הולך להיות רק טוב".
לשאלה כיצד קיבלה אותה משפחתו של הבחור היא משיבה ומספרת כי "המשפחה מקבלת אותי די יפה. הוא מסביר להם שאני מבית טוב, ילדה מפונקת ולכן להתייחס אליי יפה, לא להעביד אותי ולא ללחוץ עליי".
אבל היחס הזה משתנה ככל שעובר הזמן. "בתוך שנה נולד ילד ראשון. עם הזמן, ההרגל והילדים היחס משתנה, היחס שלהם והיחס שלו במיוחד. זה עובר למערכת יחסים אלימה נפשית ופיזית. המשפחה שלו לוקחת צד ומתייחסת לפי הכללים והחוקים שלהם, אישה היא בעצם כלום ללא זכויות ללא בחירה".
המציאות ההולכת ומסתבכת גורמת לה לנסות ולפנות אל בני משפחתה המחליטים להפנות לה עורף, "הם לא היו מעוניינים לשמוע ממני", היא מספרת. בעלה מודע לניסיונות לתקשר עם משפחתה מבהיר לה שמעתה אין לה ברירה אלא להישאר אתו, הרי גם משפחתה אינה מתייחסת אליה ומבחינתה היא חשובה כמתה.
"זה היה קלף בידיים שלו. הוא אמר שאוכל ללכת אבל אף אחד לא יקבל אותי. הוא צדק. הבחירה הייתה להישאר עם הילדים או ללכת לישון בספסל ברחוב. פחדתי. לא ידעתי להסתדר, לא להתפרנס", היא אומרת ומעירה: "אלימות נפשית משפיעה ומביאה למצב שבו האמנתי שאני כלום. תחושה שאני לא באמת אדם שמסוגל לחיות לבד, לא אדם שמישהו רוצה בו או שיש בו תועלת כלשהי".
"עוברות השנים ואני סובלת בשקט, שמונה עשרה שנים. חמישה ילדים נולדו. ישאלו למה הסכמתי להביא כל כך הרבה ילדים. חשוב לי להבהיר שבמציאות הזו אין לך זכות להחליט אם את רוצה להביא ילדים לעולם או לא. את בידיים שלו, גם בנושא הילודה".
התפנית הגיעה עם שיחת טלפון מפעילת 'יד לאחים', ארגון שעליו לא שמעה מעולם. "לא ידעתי על קיומו של ארגון כמו 'יד לאחים'. חייתי ללא אינטרנט או מידע כלשהו. חייתי בכפר. קיבלתי יום אחד טלפון שבזכותו אני היום איפה שאני. בטלפון הזה הייתה עובדת סוציאלית מ'יד לאחים' שהמספר הגיע אליה בדרך שאני לא יודעת מהי. היא אמרה שהיא מכירה את הסיפור שלי ורוצה לעזור לי. הייתי סקפטית. לא האמנתי שיש מישהו בעולם שרוצה לעזור לי".
אבל העזרה אכן הגיעה, והיא הגיעה בדמותו של חילוץ הרואי המתבצע על ידי מסתערבים מהארגון המגובים בידי אנשי מערכת הביטחון. "חילוץ כמשמעו. אירוע לא מתוכנן מראש. הם מארגנים ומתכננים, מודיעים על שעה, מגיעים, לוקחים ויוצאים. זו קבוצה של מסתערבים שעובדת בתיאום עם מערכת הביטחון.
''הם נכנסים, דופקים בדלת, אומרים שזה הם אחרי שמוצאים את העיתוי ויודעים שהנסיבות מאפשרות זאת. למצוא את העיתוי מאוד מורכב כי בכפר כולם גרים אחד בתוך השני", היא מספרת על הרגע שהשלים המתנה של שנה וחצי עד לאיתור הרגע המתאים לביצוע החילוץ, שנה וחצי בה בכל רגע יכולה הייתה לקבל את הטלפון המיוחל המורה לה להיערך לבריחה מהכפר.
"יצאתי עם חמשת ילדיי. אני עוברת למקום שהארגון סידר לי, מקום מסתור שאף אחד לא יודע איפה הוא ומתחילה חיים חדשים מאפס. אבא ואמא שלי הם הארגון", ממשיכה ומספרת, וכשהיא נשאלת על התמודדותם של ילדיה עם המעבר לחיים שאותם כלל לא הכירו היא מבהירה שאכן מעבר זה לא היה קל, אך "לשמחתי לאורך כל הדרך הם אמנם לא יכלו לתמוך בי, אבל הם ראו את כל מה שעברתי, כולל האלימות שעברתי. הם שמחו שיצאנו משם. גם הם היו סגורים בסוג של כלא, אמרו עליהם שהם ילדים של יהודים ולכן אין בהם אמונה, הם בוגדים. עדכנתי אותם על החילוץ רק ברגע האחרון".
כשהיא מסכמת את תחושותיה כיום היא אומרת: "בפן הנפשי אני הרבה יותר מאושרת. יותר קשה כלכלית אבל הנפש הרבה יותר בריאה". ומה לגבי משפחתה המקורית? הקשר איתם חודש. "נוצר בינינו קשר בעזרת הארגון. הם מאוד שמחים לשמוע שיצאתי. מאוכזבים על כל השנים שחלפו אבל שמחים מעצם היציאה. יש לי היום קשר עם המשפחה המורחבת.
''הכול לא גלוי כי אני מפחדת עליהם. הוא (בעלה המוסלמי) יודע איפה הם, אבל היום אני כבר לא אותה בחורה של פעם. אני עוברת טיפולים נפשיים עם עובדת סוציאלית של הארגון. זה תהליך לא קל ולא פשוט שבו אני מאמינה בעצמי וביכולות של עצמי. אני מפחדת, אבל יודעת שאני לא לבד, הארגון והמשטרה מאחורי ואני לא בכפר אלא במקום ניטראלי".
לקראת סיומה של השיחה היא נשאלת אם היא יכולה להבין צעירות שקושרות קשר עם צעירים ערבים ובטוחות שאצלן זה יהיה אחרת והבחור שלהן אינו מכה ומתעלל. לדבריה לא רק שהיא מבינה אותן אלא שגם היא עצמה אמרה בדיוק את אותם דברים.
"אני משתתפת איתן במחשבה הזו ואמרתי בדיוק את אותן מילים. הבחור שלי הוא אחר... זה לא הערבי הטיפוסי שמדברים עליו... לא זה שמתעלל ומרביץ... היום אני אומרת לבנות שכולם אותו דבר, ההתחלה ורודה ומתוקה והסוף הוא עוול לנפש. התעללות בלתי נתפסת. אני מתחננת בפני כל אחת ואחת ששומעת אותי, תחשבו פעם נוספת. זה לא מתאים לנו וזה לא משלנו. גם כשתהיי אצלם תשמעי שגם הם חושבים שכל אחד צריך לקחת מבני עמו.
''לא חסר בחורים משלנו, יותר יפים או פחות יפים, אבל משלנו. גם לי הלב פירפר והראש אמר לא נכון. בחרתי ללכת עם הלב וטעיתי. צריך פשוט לתת את הטון לראש ולא ללב. על כאב הלב אפשר להתגבר אבל על הסבל הנפשי שלך של הילדים ושל המשפחה לא ניתן להתגבר ולסלוח".